"הלכתי אל היער מפני שרציתי לחיות במכוון, להתייצב מול העובדות החיוניות של החיים." מפי הנרי דייוויד תורו (1817-1862) סופר, הוגה ופילוסוף אמריקני מארצות הברית אשר נודע במיוחד בזכות ספרו "וולדן או החיים ביער". לכאורה זו החלטה אישית של אדם המבקש לחיות על-פי תנאיו. אך למעשה זו גם קריאה ציבורית, תזכורת לכך שגם חברה שלמה נדרשת לעיתים לעצור ולשאול כיצד היא רוצה לחיות והאם יש לה אומץ לעצב את דרכה על-פי ערכיה, או שהיא נסחפת אחר פחדים, אינטרסים וקולות רמים. גם מדינות, כמו בני אדם, נבחנות בשאלה הזאת! כדי לבנות כאן מדינה ראויה נדרש קודם כל אומץ. לא אומץ של סיסמאות, אלא אומץ של אחריות. ממדינת ישראל נדרש אומץ להגדיר חזון שאינו רק הישרדותי אלא ערכי. מדינה המגינה על ביטחונה אך גם על צלם אנוש, המטפחת חינוך לחשיבה עצמאית ולא רק לציות, המעודדת מצוינות מבלי להשאיר את החלשים מאחור. מדינה שאינה חוששת לבחון את עצמה, להודות בכשליה ולתקן. ואי אפשר להתעלם מן המציאות, ישראל חיה תחת איום ממשי. אויבים יש, טרור קיים, והחובה להגן על חיי אזרחיה היא יסוד קיומה של כל מדינה. האירועים הקשים של 7 באוקטובר הזכירו באכזריות עד כמה האיום הזה מוחשי וכואב. כוח צבאי הוא לעיתים הכרח. אך דווקא משום כך ראוי לשאול אם הוא גם התשובה היחידה. האם ייתכן שבצד הכוח נדרשת גם תבונה אחרת מדינית, אזרחית ומוסרית שתפרק את הקונספציה שלפיה רק החרב תכריע את גורלנו. היסטוריה מלמדת שמדינות חזקות באמת אינן נשענות רק על עוצמה צבאית. הן נשענות גם על תבונה מדינית, על יצירת בריתות, על הבנה עמוקה של המציאות האנושית והאזורית, ועל היכולת לראות מעבר לעימות המיידי. כוח יכול להגן על חיים, אך הוא לבדו איננו בונה עתיד. מן ההנהגה נדרשת יושרה. לא שלמות, יושרה. להציב את טובת הכלל, להקשיב באמת ולא רק להשמיע. הנהגה ראויה יודעת לאחד מבלי לטשטש מחלוקות, לנהל ויכוח מבלי לזרוע שנאה, ולהזכיר לאזרחים שהם שותפים, לא יריבים. ומן האזרחים נדרש אומץ אזרחי: לקחת אחריות על המרחב הציבורי, להבין שדמוקרטיה איננה מופע שמישהו אחר מנהל עבורנו, אלא מלאכה יומיומית בקלפי, בבית הספר, בשיח ברשת, בתור לקופת החולים. לבנות אמון לא בעיוורון, אלא מתוך מעורבות. ובסופו של דבר נשארת שאלה אחת, פשוטה ונוקבת: האם אנחנו יכולים לדרוש יותר ממנהיגינו מבלי לוותר על הדרישה מעצמנו? האם אנחנו יכולים לנהל מחלוקת מבלי לפרק את הבית המשותף? "יכולים" איננו שאלה של כוח צבאי, של כלכלה או של טכנולוגיה. את כל אלה כבר הוכחנו שיש לנו. השאלה היא מוסרית ותרבותית, ואינה תלויה בדעה פוליטית ואינה נשענת על כפייה דתית. היכולת קיימת. היא ניכרת ברגעי משבר, בערבות ההדדית שמתעוררת כשכואב, בהתנדבות השקטה שאינה מחפשת כותרות. אך היכולת הזו מבקשת תרגול יומיומי, לא רק התפרצות חד-פעמית של אחדות. האומץ לחיות בתנאים שווים איננו הצהרה. הוא בחירה יומיומית ואם נבחר בה - אולי נגלה שכוחה האמיתי של חברה איננו רק בחרב שבידה, אלא בתבונה, ביושרה ובאחריות יום יומית של כולנו.