לכל אחד יש את הפרלמנט שלו, ואילו לכולנו יש את הפרלמנטים בערוצי הטלוויזיה. נראה ששום הבדל אינו קיים בין חבורות מפצחי הגרעינים של העשורים הקודמים במאה ה-20, לחבורות החכמים שיושבים בימי מלחמה קודרת, שעבים שחורים נישאים מעליה, ימים שלמים באולפני הטלוויזיה, ואט אט מיישרים קווים עם משהו אמורפי, לא ברור, שנולד בחטא, ונקרא 'מלחמה'. יש משהו סמלי במעקה הברזל הישן של כיכרות הערים. לפני שנים רבות, בערבי שבת ובמוצאי שבת היו מתקבצים סביבו אנשים עם שקית גרעינים, נשענים על הצינור הקר ומנהלים דיונים נחרצים על כל ענייני העולם. על המעקה הזה הוכרעו מלחמות, הופלו ממשלות ונקבעו אסטרטגיות בינלאומיות. הכל בביטחון מוחלט, הכל בדיעבד, והכול בלי שום אחריות. לפעמים נדמה שהמעקה ההוא לא נעלם. הוא פשוט עבר לאולפני הטלוויזיה. בערוצי השידור מתנהל ערב אחר ערב דיון שנשמע, לא תמיד, כמו גרסה מלוטשת יותר של אותה שיחת מדרכה. מומחים, פרשנים ואלופים בדימוס מדברים בשפה טכנית ומרשימה: חימושים מדויקים, מטרות איכות, חלון הזדמנויות, הישגים מבצעיים. המילים מתחלפות, הגרפיקה משתפרת, אבל הרוח דומה להפליא. כמעט כולם מדברים באותו טון, כמעט כולם מיישרים קו. כאשר תותחים יורים, המוזות שותקות, נאמר כבר לפני אלפיים שנה. נדמה שגם הספקנות שותקת. במקומה נשארת מקהלה רחבה שמריעה כמעט אוטומטית לכל פעולה צבאית, כאילו עצם הרעש והעוצמה הם כבר ההוכחה לצדקת הדרך. אבל אולי הגיע הזמן לשאול בקול רם שאלה פשוטה יותר. לא איך נראית התקיפה על המסך, לא כמה מרשימים המונחים הטכניים, אלא מה הייתה המטרה, ומה באמת הושג. מלחמות אינן תוכנית ריאליטי, והן אינן אמורות להימדד במספר הדקות שהן תופסות בשידור חי. ובכל זאת, לעיתים נדמה שהמרחב הציבורי מתמלא בסיסמאות על עוצמה, על אחדות ועל הכרעה, בעוד שהדיון האמיתי נדחק הצידה. אחדות שנוצרת מתוך התלהבות רגעית, סביב שפה לוחמנית וסמלים של כוח, עלולה להיות אחדות שברירית מאוד. היא נשענת יותר על רגש ועל פחד מאשר על מחשבה מפוכחת. במובן הזה, ייתכן שהמעקה של מפצחי הגרעינים היה לפחות כן יותר. האנשים שעמדו סביבו ידעו שהם רק משוחחים. הם לא העמידו פנים שהדיון שלהם הוא אסטרטגיה לאומית. השאלה היא אם גם אנחנו מוכנים להודות בכך לפעמים.