למילה פרופורציות יש תרגומים אחדים תלויי הקשר. בהקשר מחשבתי או רגשי הכוונה היא לראות דברים כהווייתם, לא להפריז בהם, לא להגזים. לתפוס ולנתח אותם כמידתם. כאשר אומרים להכניס את הדברים לפרופורציה, הכוונה היא לראותם בהקשר הנכון, להעריכם כפי שהם. אני חושב באחרונה על המילה הזאת - ביחיד או ברבים. אם לדייק - ביחידה או ברבות, כאשר רעש הרקע לכל הדברים, שהם, בעצם, פס הקול של העת הזו, הם שידורי חדשות בלתי פוסקים. בפעם המי-סופר-כמה מדבר אחד מאלופי המשנה של פיקוד העורף, שהמאמץ הבלתי נלאה שלהם מתמצה בניסיון להבליע או לבלוע פיהוק, על הישארות במרחבים מוגנים ועל חשש מנפילת שברי יירוט. בימים לא-כתיקונם אלה אני מנסה לקרוא את הספר המטלטל 'דיוקן אישה'. הספר מתחיל בתצלום פניה של אישה, שזה עתה נכנסה בשעריו המבעיתים של מחנה ההשמדה אושוויץ. השנה היא 1942, וצלם המחנה אינו מביט באסירה יותר מכמה שניות, לפני שהוא עובר לבאה בתור. חמישים שנה מאוחר יותר, צלם ישראלי פוגש באקראי את תצלום האישה. הוא אינו יכול להסיר את מבטו ממנה, והופך אותה למושא יצירתו ואהבתו. הוא אינו חדל מלהתבונן בה. במשך שנים הוא מקדיש לה תערוכות, שירים ומכתבים. מי היא אותה אישה? האם מִסְפר האסירה ושמה המופיעים תחת דיוקנה ישפכו אור על גורלה או יעצימו את הסוד שהיא אוצרת בקרבה? פרופסור יואל יער, מחבר הספר, יוצא למסע גילוי מסעיר ומרתק, אך גם מטלטל ומזעזע. מוראות מלחמת העולם השנייה מפורטים בספרו בעזרת עשרות דמויות, תאריכים, עדויות - ודיוקן אחד. כל אלה נשזרים לסיפורן האמיתי של שלוש קשריות (אחת מהן היא אמו של המחבר) נשים גיבורות ואמיצות, שחירפו נפשן כדי להעביר ידיעות, מסמכים וכלי נשק מגטו אחד למשנהו, סייעו רבות בכל מוקדי ההתנגדות היהודיים, אך מעולם לא זכו להכרה הראויה להן. לאורך מאות עמודים מתאר המחבר, בדיוק כירורגי מקפיא דם, את תלאותיהן הבלתי נתפסות של הקשריות, את העינויים המזוויעים שעברו, את האופן הלא ייאמן כי ייתכן שבו הצליחו, כנגד כל הסיכויים לדבוק במשימת חייהן, ביעודן, בשליחותן. לא ארחיב מעבר לזה, כדי לא להעיב על החוויה המצמררת של הקריאה. בכל עמוד בספר אני חוזר בליבי על המילה - פרופורציות. בכל התראה ובכל אזעקה, בכל ישיבה בת דקות אחדות במרחב הביתי המוגן. מה הוא הקושי היחסי שלנו כאן, בארצנו, לעומת הקושי והסבל שהיו מנת חלקן של שלוש הקשריות בשואה בפרט ושל האסירים הגוועים במחנות ההשמדה בכלל. זה לא מנחם, כי זה לא אמור לנחם. אני חושב על הצורר הנאצי ועל מקבילותיו - האויבים הקמים עלינו, הלביאות והאריות, לכלותנו ולהאבידנו. על הימים ההם ועל הזמן הזה, ועל מילה אחת הנשזרת כחוט השני בין הזמנים, על הלקח שלא למדה האנושות ועל הרוע והרשע הממשיכים להניע את גלגליה. וכמה סמלית היא העובדה שממש על סף השורה התחתונה של מאמר זה שוב נשמת אזעקה המבהילה אותי אל המרחב המוגן, שבו שוב ושוב אלחש לעצמי - פרופורציות.