באחרונה שמעתי וקראתי עדויות של לא מעט (בלשון המעטה) אנשים, עוברי אורח אקראיים, עוברים ושבים מזדמנים, אשר אזעקה פתאומית הבהילה אותם אל מקלטים הסמוכים למקום הימצאם. הם סורבו ונותרו בחוץ, טרף למזל הרע שעלול להמיט עליהם נפל טיל או שבר מיירט.
אני לא נדרש כלל לזכות לכאורה של המסרבים לסרב, לחוקיות (או היעדרה) הסירוב ולסיבות שונות שמשמיעים המסרבים להצדקת מניעת היתר כניסה לצובאים אל דלת המקלט או המרחב המוגן. בהינתן נסיבות ההיזקקות הנואשת של האנשים המצויים בסכנה ממשית, מידית, מוחשית - כל הסבר יישמע, ובדין, כתירוץ. זה לא מוסרי. זה לא יהודי. זה לא אנושי.
בשירו "צלילי קסטה רחוקים" (פלורידה) כתב המשורר נתן יונתן ז"ל את המילים, אשר לטעמי הן ההגדרה האולטימטיבית של המושג בית: "הבית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך".
הוא כתב את השיר בעקבות נסיעה בפלורידה, ארצות הברית, עם מונית שהנהג שלה היה ישראלי שעזב את ישראל (אל ארץ ההגבלות הבלתי אפשריות) וירד לשבור שבר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ברדיו התנגנו שירים עבריים מקלטת של הנהג, אשר שיתף את נתן יונתן בגעגועיו העזים אל המולדת.
בנסיבות הקיימות בימים אלה, כאשר תדירות האתראות לירי טילים וחדירת כלי טיס בלתי מאוישים ותכיפות האזעקות הקורעות את השקט המתוח בעטיין, רבים נקלעים למצוקה הרחק מביתם. עבורם כל מקלט הוא מפלט. כל מקלט - בית ארעי. אני לא יודע מה חשים המסורבים, אבל כל ניסיון לדמיין עצמי משחר לפתחו של מרחב מוגן כל שהוא, אשר מישהו חוסם בגופו את הכניסה אליו, מביא אותי, בעיני רוחי, אל מקום מאוד לא טוב.
הביטוי אדם לאדם - אדם הוא היפוכה הקוטבי של תפיסה המדגישה את הרוע שבאדם, גישה שמקורה באמרה לטינית של המחזאי הרומאי פלאוטוס (המאה השלישית לפני הספירה): "אדם לאדם - זאב". בלטינית זה נשמע לא פחות מרושע וזאבי. ביסוד אמרה מונחת גישה, לפיה בני אדם נוטים להתנהג זה כלפי זה באכזריות, כמו חיות טרף. כל דאלים גבר.
נדרשו אלפי שנים עד שעל ברכיה ועל ערכיה של תנועת העבודה (החל בשנות השישים של המאה והאלף שעברו) ביקשה לכונן חברה, אשר בניגוד מובהק לתפיסתו של הפילוסוף תומס הובס (1679-1588), שנחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית, לפיה המצב הטבעי הוא מלחמת הכל בכל, מאחר שבני האדם הם יצורים אנוכיים מטבעם ולכן הם מונעים על-ידי יצר הישרדות ורצון לכח ולשליטה, תושתת החברה על עזרה, ערבות הדדית וכבוד אנושי.
מי שזיקק ותמצת תפיסה זו לכדי אמירה היה יעקב חזן, אחד משני מנהיגיה של תנועת השומר הצעיר והקיבוץ הארצי (השני, ובעצם הראשון, היה מאיר יערי). מיוחסת לו האמירה "אדם לאדם יהיה אדם".
הסירוב להכניס אנשים המשוועים למחסה בעיצומה של אזעקה למקלט או לכל מרחב מוגן אחר היא מעשה מכוער, נפסד, מרושע ובלתי אנושי בעליל. הלוואי שכל מי שמעז לנהוג בדרך זו ילמד על פה את המלים היפות והנכונות כל כך של המשורר: "הבית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך", ויפעל לפיהן. כולנו נולדנו ונועדנו להיות אנושיים זה כלפי זה, אדם לאדם - אדם, ולא, חלילה, אדם לאדם - זאב. אדם לאדם להד"ם.