שנים ארוכות סירסרו בבנות שלנו. האסירים שלטו בבתי הכלא. חיילות צעירות, בנות 18, נשלחו לשמור על מחבלים רוצחים ונמסרו להם על מגש של כסף. קצינים בכירים נענו לדרישתם של מחבלים מתועבים, שיבצו סוהרות לפי בחירתם, והעלימו עין כשהם תקפו אותן מינית. אונסים. הטרדות. העיקר שיש שקט מערכתי. השר בן-גביר הביא לסיום ההזייה הזו עם מינויו של מזכירו הביטחוני, רב גונדר קובי יעקובי, לנציב שב"ס. החיילות הוצאו מהאגפים הביטחוניים ונעצרה החרפה המבישה של חילול בנותינו. זה לא היה רק סרסור. זאת הייתה תפיסה עקומה ומסוכנת שהובילה לכך שכאשר נכנס יעקובי לתפקידו, בתי הסוהר, היוו קייטנה למחבלים ולארגוני הפשיעה, האסירים הביטחוניים שלטו באגפים וראשי הארגונים ניהלו את העסקים מהתא. יעקובי קיים את מדיניות השר שמינה אותו. סיים את הפארסה ההזויה הזו. החזיר את המשילות, והפסיק את המסיבה. תחת שרביטו הפך השב"ס מארגון עייף לחלק אינטגרלי ממערך הלחימה בטרור. ובדיוק בגלל זה הוא נרדף. לא בגלל "טוהר מידות", ולא בגלל "חשדות". זה המחיר שהוא וקצינים נוספים משלמים וישלמו על ביצוע המדיניות של השר בן-גביר, אותו שר שהיועמ"שית מנסה להדיח מתפקידו מזה חודשים. העובדה שדווקא כעת, בעיצומה של המערכה, תחת קשב ציבורי דל, נקרא יעקובי לשימוע אצל היועמשי"ת, איננה מוסיפה יוקרה למערכת המשפט ולא מריחה כעיתוי מקרי כי אם חלק משיטה מכוערת ונלוזה, שבעז"ה עוד נגדע משורשה.