צה"ל מתגאה, ובצדק, בגיוס של 120 אלף אנשי מילואים בתוך ימים ספורים. זה מספר מרשים. הוא מעיד על רוח, על מחויבות, על עם שמתגייס כשצריך. אבל בשטח, השאלה האמיתית נמדדת אחרת. יש יחידות סדירות וצוותים שפועלים יומיים ללא אספקת מזון סדירה. לא מתוך בחירה, לא כחלק מתפיסת הפעלה מבצעית, אלא בשל כשל לוגיסטי. וכאן כבר לא מדובר במספרים מרשימים או בנרטיב לאומי מחזק, כאן מדובר בתשתית. מלחמות ומבצעים אינם אירוע חד-פעמי במדינת ישראל. עברנו סבבים, מבצעים, מצבי חירום, מגיפה עולמית ומתיחויות ביטחוניות מתמשכות. שרשרת האספקה הצבאית אמורה להיות מתורגלת, מתוקננת ומוכנה לתרחישי קצה. לוגיסטיקה איננה תוספת, היא חלק בלתי נפרד מהיכולת המבצעית. חייל רעב אינו עניין של נוחות, אלא של כשירות. הוא חייל עם ירידה בקשב, בשיפוט, בחדות ובחוסן. הוא לוחם שמקבל החלטות תחת עומס בלי הדלק הבסיסי ביותר שהגוף והמערכת דורשים ממנו. כמי שמגיע מעולמות ניהול מערכי מזון גדולים בהם בתי חולים, בסיסים, מערכי הסעדה מורכבים, אני יודע דבר אחד ברור: אוכל הוא לא פריבילגיה, הוא תשתית. וכאשר יודעים לגייס 120 אלף איש בתוך ימים, חייבים לדעת גם להאכיל אותם. מערכת לומדת, אחרי כל כך הרבה מבצעים ומלחמות, אמורה כבר להחזיק תרחישי עומס ברורים, ספקי גיבוי מתורגלים, מלאי חירום מבוזר, נוהלי הפעלה סדורים ומערך בקרה בזמן אמת. זה איננו עניין של ביקורת לשם ביקורת, זה עניין של מקצועיות. חוסן לאומי מתחיל בלוחמים שבשטח אך נשען גם על מי שמאחורי הקלעים. על הנהגים, המחסנאים, הספקים, מנהלי הרכש ומקבלי ההחלטות. אם אנחנו באמת רוצים להיות טובים יותר צריך להפסיק להסתפק בגאווה במספרי המגויסים ולהתחיל למדוד הצלחה גם בצלחת שמגיעה בזמן.