המושג "בכייה לדורות" הפך לאחד המונחים הטעונים והמשמעותיים ביותר בשיח האסטרטגי וההיסטורי של מדינת ישראל. מקורו של הביטוי אומנם תלמודי (מתייחס לחטא המרגלים), אך בהקשר הציוני העכשווי הוא מזוהה עם דוד בן-גוריון ועם תחושת ההחמצה המרה שליוותה אותו בסיום מלחמת הקוממיות. בשלהי המלחמה, כאשר צה"ל הצעיר היה מותש אך חדור תנופה, עמדה על הפרק שאלת שחרור יהודה ושומרון, הלב ההיסטורי של ארץ ישראל. בן-גוריון הבין את המשמעות הגיאו-פוליטית והביטחונית של השארת רכסי ההרים והמקומות הקדושים בידי הכובש ממזרח, ממלכת עבר-הירדן. הוא חשש כי יצירת "מותניים צרים" למדינת ישראל והפקרת השטח החולש על מישור החוף יהוו איום ביטחוני קבוע. חוסר היכולת הצבאית ו/או המדינית המורכבת באותה עת להשלים את המלאכה בשנת 1948-1949, נתפס בעיניו כטעות היסטורית שתהדהד דורות קדימה. 19 שנים מאוחר יותר, כאשר הגיע השחרור המיוחל במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמה שיש הרואים בה המשך למלחמת השחרור, הוא התרחש במציאות דמוגרפית ופוליטית שונה. אותה "בכייה לדורות" שבן-גוריון התריע מפניה, לבשה פנים חדשות: המדינה נאלצה להתמודד עם ניהול אוכלוסייה אזרחית גדולה ועוינת, עם "קו ירוק" פתלתל, עם לחצים מבית ומחוץ, ועם מחלוקת פנימית עמוקה ומתמשכת בחברה הישראלית לגבי עתידם של חבלי יהודה ושומרון. כאן ראוי להזכיר שכמו שלכל אדם יש שם, כך גם לכל שטח יש שם. השמות יהודה ושומרון אינם פוליטיים אלא גאוגרפיים והיסטוריים, והיו קיימים לפני שנוצרו "קו ירוק", כיבוש" ו"שטחים". השלכות אותן 19 שנים (חצי אחוז בלבד מתולדות עם ישראל!) שבהן יהודה ושומרון לא היו בידינו ניכרות עד היום, כולל במציאות שבה כבר כמעט מיליון יהודים חיים מעבר ל"קו הירוק" (כולל במזרח ירושלים). עדיין יש שמאלנים-משיחיים השואפים לגרש יהודים (טרנספר) כדי להקים מדינה לאויב. המלחמה הנוכחית, אינה רק אסון ביטחוני חסר תקדים. היא הביאה גם לקריסת תפישות יסוד לפיהן ניתן לנהל את הסכסוך ולקנות שקט באמצעות תשלום במטבע של נתחי מולדת (אסון אוסלו) או במטבע ממש (דולרים לחמאס), תוך השכחת העובדה שאין מחבלים טובים ומחבלים רעים. אלה ואלה (הרשות והחמאס) חותרים לאותו יעד: סילוק עם ישראל מארץ ישראל, כלומר חיסול החזון הציוני. רוב עם ישראל התפכח בעקבות האסון הנורא שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ד (7.10.23). למרבה הצער, קיים מיעוט קולני ומתוקשר, לרבות אלופים במילואים המוזמנים לאולפנים כדי להציג פרשנות צבאית, אבל מנצלים את הבמה שהועמדה לרשותם כדי לקדם את רעיון העוועים, אפילו אחרי 7 באוקטובר השחור. אלה לא הפיקו את הלקח המתבקש ולא התפכחו מנושא הבכייה לדורות, וממשיכים לשווק את "האל שהכזיב", "הפתרון" המשיחי והשקרי - "פתרון שתי המדינות" - גם אם הם מסווים את מטרתם במילים כמו "הצורך באסטרטגיית יציאה", או "רגל מדינית", או "היום שאחרי". אסור לחזור שוב על אותה איוולת.