לראשונה מאז תחילת המערכה הנוכחית, פיקוד המרכז האמריקני (סנטקום) פרסם תמונות מפעילות מבצעית של ה-A10. מה משמעות כניסתו של המטוס המיוחד הזה למערכה, ולמה אלה חדשות רעות במיוחד עבור פעילי מנגנוני הביטחון האירניים?
ה-A10 איננו מטוס רב משימתי מודרני מסוגם של ה-F15, F16, F18 או ה-F35 החמקן. הוא מטוס שיודע לעשות בעיקר דבר אחד - ועושה אותו מצוין. ה-A10, או בכינוי החיבה שלו "חזיר היבלות" ("Warthog"), הוא מפלצת של סיוע קרוב לכוחות הקרקע. לשם כך הוא מצויד בכמה תכונות שלא ממש מאפיינות מטוסי קרב מודרניים יותר ורב-משימתיים, וגם במראה יוצא דופן.
קודם כל, הוא איטי יחסית - ובאופן פרדוקסלי זה דווקא יתרון. נכון, האיטיות שלו מחייבת את האמריקנים לנקות את השטח ממערכות נ"מ מתקדמות לפני ש"חזיר היבלות" המגושם משהו נכנס לקרב, אבל כידוע - באירן המשימה הזו כבר הושלמה.
האיטיות בשילוב הטיסה הנמוכה מאפשרות ל-A10 להבחין טוב יותר במטרות על הקרקע, ובעיקר - ליהנות מזמן שהיה ארוך מעל אזור המטרה. כך הוא יכול לצאת לגיחה בלי מטרות שהוגדרו לו מראש, לקבל אותן בזמן אמת מכוחות הקרקע - ולתקוף מיד. סגירת המעגל המהירה ביותר האפשרית, תוך כדי שה-A10 ממשיך לחוג מעל האזור במשך שעות ולקבל עוד ועוד "הזמנות עבודה".
ואיך ה-A10 תוקף? יש לו מגוון של פצצות מונחות ורקטות, אבל סימן ההיכר שלו הוא התותח האימתני GAU 8 Avenger ("הנוקם"), בעל שבעה קנים שמסתובבים במהירות מטורפת ויורקים פגזי 30 מ"מ בקצב של כ-3,900 לדקה. אמנם, התוף הענק של התותח נושא "רק" כ-1,150 פגזים, אבל זה די והותר - צרור של שתי שניות משחרר כ-130 פגזים - מספיק כדי להשמיד שיירת כלי רכב, קבוצה של חיילי חי"ר ואפילו טנקים.
טנקים, עם פגזים של 30 מ"מ? כן. ה-A10 תוקף את הקורבנות המשוריינים שלו מלמעלה ופוגע בגג שלהם, שם השריון הכי דק, וגם אם הפגזים לא חדרו אותו, הם משביתים את הטנק (מה שנקרא "Mission Kill") על-ידי הרס הכוונות ומערכות האופטיקה שלו, אנטנות הקשר, הזחל ושאר המערכות החיוניות. למעשה, ה-A10 עלה לגדולה במלחמת המפרץ ב-1991, אז עשה שמות בכוחות השריון של הצבא העירקי.
אבל לירות בתותח כזה מהאוויר זה לא דבר פשוט: ה-Avenger, כולל תוף הפגזים הענק שלו, הוא כמעט בגודל של מכונית קטנה. הרתע שלו כל כך חזק, שהוא כמעט מקזז את כוח הדחף של אחד משני מנועי הסילון של ה-A10. במצב כזה, אין לטייס שום סיכוי להישאר מיוצב על המטרה - חרטום המטוס, שבו מותקן התותח, פשוט ינוע בפראות לכל עבר. לכן, ברגע שהטייס לוחץ על ההדק, מערכת אוטומטית לוקחת את השליטה על הגה הגובה, מייצבת אותו, מונעת מהמטוס להזדקר כלפי מעלה (מה שיגרום לו להתרסק) ומסייעת לוודא שהפגזים פוגעים במטרה.
ועדיין, כדי לפגוע כמו שצריך עם תותח 30 מ"מ, אין ברירה אלא להתקרב למטרה. ה-A10 תוקף באופן מיטבי מטווחים של כקילומטר וחצי ומטה - וזה הופך אותו לפגיע גם באזור שכבר טוהר מרוב מערכות הנ"מ. לכן, הוא נבנה במידה מסוימת כ"טנק מעופף", עם שריון עבה במיוחד ביחס למטוסים ויכולת לספוג נזק לא פרופורציונלי - ועדיין להמשיך לטוס.
באחד המקרים המפורסמים ביותר, במלחמת עירק ב-2003, אחד ממטוסי ה-A10 חטף פגיעה כה קשה מאש נ"מ, עד שאחד המנועים שלו הושבת, המערכת ההידראולית שבקה חיים והשלדה התמלאה בחורים. למרות זאת, המטוס הצליח להמשיך לטוס ושב בשלום (פחות או יותר) לבסיס.
הוא עשה זאת בין היתר בזכות מערכת גיבוי מיוחדת שנקראת Manual Reversion, אשר מאפשרת לטייס לשלוט בהגאים באופן ידני, באמצעות כבלים וגלגלות, כאשר המערכת ההידראלית קורסת. זה מצריך שימוש בכוח פיזי רב (הטייס בעצם מזיז בידיים שלו את הגאי המטוס), אבל הטייס עמד במשימה. למעשה, זו הייתה טייסת: קפטן (דאז) קים קמפבל, שזכתה בשל כך ב"צלב התעופה המצוינת" - אחד העיטורים הגבוהים ביותר שמוענקים לטייסים בכוחות המזוינים של ארה"ב.
ה-A10 כבר ממש לא ילד - הוא הפך למבצעי לפני 50 שנה, ב-1976, ומאז, כמה פעמים, האמריקנים תכננו להוציא אותו מהשירות ושוב ושוב גילו שעדיין אין לו תחליף. כרגע הוא מתוכנן לצאת משירות באופן הדרגתי עד 2029, אבל עד אז הוא יספיק להשתתף לפחות בעוד מלחמה אחת, ולצוד על הקרקע כמה שיותר מאנשי משטר האייתוללות באירן.