בוקר טוב. כן כבר מזמן אומרים את רצף המילים הבנאלי 'בוקר טוב', אך לא יודעים למה בדיוק מתכוונים. היום הוא היום ה-891 למלחמה. כן, כבר חלפו 891 ימים מאז אותו יום שחור באוקטובר 2023. אולי אף האפל ביותר בתולדות מדינת ישראל, והסוף עדיין אינו נראה באופק. בשפת המלחמה קוראים לזה "דשדוש". כל בוקר אנחנו מתעוררים מעט מופתעים. לפעמים איננו בטוחים אם הייתה אזעקה בלילה או רק נדמה לנו. לפעמים איננו בטוחים היכן בדיוק נמצא המרחב המוגן הקרוב ביותר. הגוף כבר למד לקום, לקחת טלפון, משקפיים, ולנוע כמעט מתוך אינסטינקט. פעם הייתה תחושה שמעל כל מדינת ישראל פרוש גג אחד גדול, גג מבטון מזוין, שמגן עלינו מכל צרה שלא תבוא. היום נדמה שהגג הזה מחורר. לא רק מירי פגזים וטילים וכל מה שמכיל חומר נפץ. הוא מחורר גם מעייפות. מעייפות של ציבור שחי כמעט שלוש שנים במצב ביניים. לא מלחמה מוחלטת, לא שלום, אלא משהו שאינו מוגדר, משהו באמצע. מצב שבו החיים ממשיכים להתנהל כביכול כרגיל, אבל שום דבר איננו באמת רגיל. אנשים לא הולכים לעבודה, ילדים לא הולכים לבית הספר ורק מיעוטם של בתי הקפה נפתחים בבוקר. אבל מתחת לפני השטח כולם יודעים שהקרקע מעט רועדת. לא תמיד מרגישים זאת, אבל היא רועדת. לא יודעים מה ילד, לא יום, אלא הרגע הבא. החדשות כבר אינן מצליחות להפתיע. עוד כותרת, עוד הצהרה, עוד הבטחה לניצחון קרוב. המילים חוזרות על עצמן, עד שהן נשמעות כמו הד חלול במסדרון ארוך. ובינתיים הזמן עושה את שלו. ימים מצטברים לשבועות, שבועות לחודשים, חודשים לשנים. והמלחמה, כמו אורח עקשן שלא יודע מתי לקום מהשולחן, נשארת. אולי זה הדבר המוזר ביותר במלחמות הארוכות. הן אינן מתרחשות רק בחזית. הן מתרחשות גם בשגרה. בחדר המדרגות, במכולת השכונתית, בדרך לשום מקום. ובבוקר, כשאנחנו פותחים את החלון ומביטים החוצה, אנחנו שואלים את עצמנו שאלה פשוטה מאוד: כמה זמן עוד אפשר לחיות כך? מהן בכלל האפשרויות של האזרח הפשוט במצבים שכאלו? מה יהיה גורלו של הדור הצעיר שכבר כשש שנים מטלטל בין מסגרות שונות, ולא מצליח לעלות על מסלול אחד אפילו, שבקצהו זורחת השמש. במילה אחת ניתן לכנות אותנו, כמה עצוב: אבודים.