הדפיקה בדלת הייתה חלשה, כמעט מהוססת, אבל היא הדהדה בתוכי כמו רעם. כשהצצתי בעינית, הלב שלי החסיר פעימה. זו הייתה היא. אותן עיניים שפעם היו כל עולמי, האישה שכמעט עמדתי איתה תחת החופה לפני למעלה משני עשורים. השנים עברו, הקשר נותק באבחה אחת, והנה היא כאן, על סף דלתי, בלי הודעה מוקדמת, כאילו הזמן לא העז לגעת בה. פתחתי את הדלת. המבטים שלנו נפגשו, וברגע אחד נמחקו למעלה משני עשורים של שתיקה. "היכנסי", אמרתי מהר, כמעט בבהלה, מפחד שאם אשתוק עוד רגע היא תתחרט ותיעלם שוב לתוך הלילה. היא נכנסה פנימה, והבית פתאום הרגיש אחרת, מלא בנוכחות שלה. התיישבנו. הריח המוכר של הקפה שהכנתי מילא את החלל, מנסה לגשר על התהום שבינינו. ואז, בחיוך חצי עקוץ וחצי סקרן, היא שברה את הקרח: "אז... שמעתי שאתה ביביסט?" חייכתי. "אני? ביביסט?! ממש לא! לא בדיוק", עניתי מיד, "אני חושב שהמציאות מורכבת יותר מהחלוקה הפשוטה של 'בעד' או 'נגד'." היא הרימה גבה, ואני המשכתי. "אני באמת מאמין שנתניהו מנהל כעת את המדינה נכון בהרבה היבטים. המדינה נמצאת במלחמה קיומית. מבית ומחוץ. הניסיון שלו, הראייה האסטרטגית, היכולת לנווט בתוך סערות עולמיות. יש לו איכויות שקשה למצוא במנהיגים אחרים. אבל", הוספתי, "אני חלוק על הניהול מבית. אני כועס על הדיכוטומיה הפוליטית שנוצרה. על השבר החברתי. אני ממש לא מוכן שהעם יהיה מפולג וחצוי. אני מודאג." היא השתתקה, מקשיבה. "החזון שלי הוא חקיקת חוקה לישראל וחקיקת חוק יסוד שבו ממשלת אחדות תהיה חובה קבועה. ממש כמו בשוויץ", הסברתי לה בזמן שהאדים עלו מהספלים. "הממשלה תהיה רק צוות ניהולי שבו כל המפלגות הגדולות יושבות יחד סביב שולחן הממשלה. רק שבעה שרים. בלי הדלפות. את המריבות, את הצעקות ואת הוויכוחים הם ישאירו לכנסת, למליאה. אבל הניהול של המדינה? הוא חייב להיות משותף. ביבי יכול להיות אחד משבעת השרים בממשלה. הוא יכול להיות שר הביטחון למשל. לא יהיה יותר תפקיד שנקרא 'ראש ממשלה'. יהיה צוות קולקטיבי שמקבל החלטות ביחד. אני חושב שביבי, עם כל היכולות שלו, יעשה טוב אם יאחוז כעת חזק בהגה של המדינה. הוא עושה את זה טוב. עם זאת, לאחר שהוא ינצח בבחירות הקרובות, הוא יקים ממשלת אחדות. תהיה מוטלת עליו החובה להוביל את המדינה למקום שבו הוא לא רק מנהיג של מחנה, אלא המבוגר האחראי שיוצר את החיבור הזה. עליו להוביל את המדינה לשינוי של שיטת הממשל לכזו כמו שאני מציע." השיחה קלחה. דיברנו על פוליטיקה, אבל בתוך המילים הסתתרו זכרונות. בכל פעם שהיא הסכימה איתי על הצורך בניהול ענייני של המדינה, הרגשתי איך המתח בינינו מתפוגג. פתאום, המרחק האידיאולוגי או השנים שעברו נראו משניים לעומת היכולת פשוט לשבת ולדבר. "אתה יודע", היא אמרה בשקט, מניחה את הספל על השולחן, "תמיד היה לך כישרון לחפש את השלם בתוך השברים." הסתכלתי עליה. האור בסלון היה רך, והרגשתי שוב את אותו ניצוץ ישן. אולי המדינה צריכה אחדות כדי לשרוד, חשבתי לעצמי, אבל לפעמים גם הלב צריך את אותה פשרה, את אותו איזון נכון בין העבר להווה, כדי למצוא את הדרך קדימה. השתיקה השתררה בחדר, אבל היא לא הייתה מעיקה. זו הייתה שתיקה של שני אנשים שמבינים שמתחת לוויכוח על "ביבי" או "ממשלת אחדות", מסתתר רצון עמוק הרבה יותר בתיקון. "אתה יודע", היא אמרה פתאום, קולה רך יותר, "היכולת הזו שלך, לראות את הטוב בניהול שלו ועדיין לשאוף למשהו רחב יותר, מאוחד יותר... זה בדיוק מה שגרם לי להתאהב בך אז. תמיד חיפשת את הגשר." הבטתי בה. האדים מהקפה כבר נעלמו, אבל החום בינינו רק גבר. "אני באמת מאמין בזה", עניתי. "אני חושב שנתניהו מביא איתו עוצמה וניסיון שאין להם תחליף כרגע, אבל המנהיגות האמיתית שלו תימדד ביכולת לאחד את העם. אני מאמין שאם יתנו לביבי חנינה הוא ירגיש חובה גדולה יותר לאחד את כולם ולהפסיק את הפילוג. הוא חייב להפסיק את כל הרפורמות המשפטיות שמפלגות ולהתחיל ברפורמה אחת שמאחדת את כולם כמו בהצעת החוק שניסחתי. "חוק יסוד: הממשלה הנהגה קולקטיבית " לאחר הנצחון בבחירות, ביבי בטוח יבין שזו הקדנציה האחרונה שלו. הוא כבר בן 76. זו ההזדמנות האחרונה שלו להוביל את הפוליטיקה למקום חדש. מקום שבו "כל העם יאהב אותו." הממשלה תהיה צוות עבודה מקצועי משותף של כולם, המלחמות ישארות בחוץ. זה נכון למדינה, זה נכון גם לנו." היא חייכה חיוך קטן, חצי עצוב. "לנו?" "כן", אמרתי והעזתי להתקרב מעט. "גם אנחנו היינו כמו שתי מפלגות יריבות בסוף. כל אחד התבצר בעמדה שלו, שכחנו איך לנהל את 'הממשלה' הקטנה שלנו יחד. אם היינו מוצאים את האיזון הנכון אז, אולי לא היינו צריכים לחכות עשרים שנה כדי לשתות קפה." היא לא ענתה, אבל היד שלה נחה על השולחן, קרובה ליד שלי. המרחק הצטמצם. בחוץ העולם המשיך להתווכח, פוליטיקאים המשיכו להתנצח, אבל בתוך הסלון הקטן, הרעיון של אחדות כבר לא נראה כמו חזון פוליטי רחוק, אלא כמו אפשרות ממשית. "אז מה עכשיו?" היא שאלה, עיניה נוצצות באור המנורה. "מקימים קואליציה מחדש?" צחקתי, והפעם זה היה צחוק משוחרר. "אני חושב שנתחיל בשיחות גישוש. בלי תנאים מוקדמים." באותו רגע הבנתי שגם בפוליטיקה וגם באהבה, הניצחון האמיתי הוא לא להכניע את הצד השני, אלא למצוא את הדרך לצעוד יחד, למרות הכל. זו ההזדמנות האחרונה של ביבי. זו ההזדמנות האחרונה שלנו.