הבוזזים - אדם סביר שואל עצמו איך הם לא מתביישים. זה העניין. עצם הפליאה וההשתאות נוכח העדר הבושה של הבוזזים, העטים לבוז כעיטים מורעבים המחפשים אוכל תוך עיי חורבות של מה שהיה לפנים ביתם של בני אדם. הם ממפים במהירות היירוט את מיקום נפילת הטיל או שבריו ומחשבים את משך ההגעה שלהם אל יעד הביזה. הם לוקחים מכל הבא ליד, מה שהם מוצאים.
מן הסתם הם מותירים את מלאכת המיון לשלב מאוחר יותר. אין דבר מקומם, מכעיס, מעציב ומכאיב יותר מאשר לשמוע אנשים שביתם נחרב עד היסוד עומדים על חורבותיו ומספרים, בקול בוכים רועד, על בוזזים שהיו ובזזו וחמסו את שארית כל היקר להם. וכבר שאל המשורר - לאן נוליך את החרפה? והשאלה, פתוחה כמו פצע, ממשיכה לדמם ולהכאיב.
המשקמים - טרי מהבוקר. מישהו התקשר ושאל אם אני מעוניין להתחיל בשיפוץ הבית. כבר כאן מתבקשות ההבהרות בכלל והתהיות בפרט: א. מהיכן קיבל את המספר שלי? ב. מהיכן ההנחה שביתי זקוק לשיפוץ? מאחר שהודיתי לו כבר בתחילת השיחה חסכתי, כצפוי וכמשוער, את שלב פירוט העלויות, לרבות תשלום מקדמה על החשבון. ג. האם גם פנייה תמוהה וקוממת זו עשויה להיחשב לסוג של ביזה?
שיחה נכנסת - טרי אף יותר... בעודי תוהה על המשקם החרוץ, נכנסת שיחה נוספת. מישהו מעוניין לעניין אותי בפרויקט כל שהוא שיצא "ממש עכשיו". אני קוטע אותו בנימוס ואומר לו תודה אבל אני לא מעוניין. אף שהוא לא אמור לדעת שאני באמצע שיחה או עיסוק אחר, הוא שואל "אתה אפילו לא מעוניין לשמוע דקה במה מדובר". אני משיב לו בשלילה. מפלס האנרגיה השיווקית שלו יורד לאפס.
"גם למראה נושן יש רגע של הולדת" - באופן מעט תמוה ומעט צפוי, גם עוקץ ישן, שהייתי אמור להיות קורבן שלו משכבר, פועל בימים אלה ביתר שאת. מישהו זר, גבר או אישה אבל יותר אישה, כותב לי שימיו ספורים והוא על ערש דווי. יש לו הון עתק והוא רוצה שגם אני אהנה ממנו. זה אמור להיקרא בעיניים דומעות, חומלות, גם הלב אמור לנטות חסד. אבל אני מכיר היטב את הפח הזה ומסרב למעוד בו. אני חושב על אנשים שהיו פחות זהירים, פחות חשדניים, פחות דרוכים ופחות ערניים ונלכדו ברשת הנכלולית הזו ונעקצו במאות אלפי שקלים. משום מה, אני חושב שסוג זה של עקיצה בזוי ונפסד תמיד ובכלל אבל בתקופה זו ביתר שאת ובפרט.
יחד ננצח(?)את "מסיבת העיתונאים" מסיים ראש הממשלה במילים "יחד ננצח". במקרה הטוב ביותר, הלא ייאמן כי ייתכן כשלעצמו, אולי - הלוואי - ננצח במלחמה, אבל ספק אם ננצח את הרוע והרשעות, הניצול המקומם, המחפיר, של הנוכלים והשרלטנים את האנשים הישרים, תמימי הלב, שבסך-הכל מבקשים להחזיק את הראש מעל המים, במקום הזה, שבו, כמאמר המשורר "מפרפרים חיינו".