מר נתניהו, שמעתי את דבריך בישיבת הממשלה על שמעון פרס - על ההערכה שלך לחזון, ועל ההסתייגות שלך מן הביצוע. קשה היה שלא להרים גבה. לא רק משום הטון הסרקסטי, אלא בעיקר משום הנתק בין הדברים לבין המציאות ההיסטורית. שהרי אם יש דבר אחד שמזוהה עם פרס יותר מכל - זו דווקא יכולת הביצוע. חזון יש לרבים. מילים יש בשפע. אבל היכולת לקחת רעיון, כמעט דמיוני, ולהפוך אותו לעובדה קיימת - זו נדירה. וזו הייתה מומחיותו של פרס. על-פי מקורות זרים, היתרון האסטרטגי המשמעותי ביותר של מדינת ישראל נולד בדימונה. לא כרעיון בלבד, אלא כמפעל שהוקם מול ספקנות, התנגדויות ולחצים בינלאומיים. זה לא היה חזון - זו הייתה עשייה. ישראל כמעצמת הייטק? גם כאן, לא מדובר רק ברוח ובדיבורים. פרס היה בין הראשונים שהבינו שייצוא ידע ותוכנה הוא ייצוא לכל דבר - לא פחות ממכולות תפוזים או פלדה. הוא החליט וסייע להניח את התשתית לתפיסה שהיום היא לב הכלכלה הישראלית. הסכמי אוסלו - בין אם אתה תומך בהם ובין אם לא - היו ניסיון נועז לתרגם רעיון ההפרדה בינינו לבין שכנינו למציאות. כאן, אפשר להתווכח על התוצאה, אך אי-אפשר לשלול את עצם הניסיון לבצע. והנה הפרדוקס: אתה, שמציג את עצמך כאיש הביצוע, נהנה עד היום מפירות אותם מהלכים בדיוק. הביטחון, הכלכלה, המעמד הבינלאומי - כולם נשענים גם על תשתיות שפרס היה בין בוניהן המרכזיים. לעומת זאת, "המזרח התיכון החדש" שאתה מתגאה בו היום נראה קצת אחרת: אזעקות בלתי פוסקות, טילים, מתיחות מתמדת. ייתכן שבונקר של פאליק, במקלט המשוכלל במשרדך או במיאמי הצלילים הללו פחות חודרים, אבל עבור אזרחי ישראל - זו המציאות. מר נתניהו, יש רגעים שבהם ראוי לעצור. לא לנאום, לא לעקוץ, אלא להכיר באמת הפשוטה: שמעון פרס לא היה רק חולם - הוא היה מבצע מהשורה הראשונה. אני מציע לך, לא כהצהרה פוליטית אלא כמעשה של יושרה, לעלות להר הרצל. לעמוד מול קברו של פרס. ולומר בפשטות: טעיתי. זה לא יקטין אותך. אולי להפך. בכבוד הראוי, יורם דורי יועצו של פרס 2016-1990