הלילה הזה בפריימריז הדמוקרטיים באילינוי לא היה עוד לילה מקומי. הוא היה מבחן כוח, כמעט מעבדתי, לשאלה הגדולה שמרחפת מעל הפוליטיקה האמריקנית בשנים האחרונות: האם האגף הפרוגרסיבי, ובתוכו גם הקולות האנטי-ישראלים החריפים, ממשיך להתרחב לתוך הקונגרס, או שמנגנוני הממסד עדיין יודעים לבלום אותו. התשובה, לפחות הלילה, ברורה למדי. איפאק רשמה שורה של ניצחונות מרשימים, לא רק ברמת התוצאה אלא בעיקר ברמת השיטה. זה לא היה קמפיין קלאסי של תמיכה ישירה במועמד אחד מול אחר. זה היה מהלך אסטרטגי רב-זירתי, מחושב מאוד, שנוהל בלפחות שישה מרוצים שונים שבהם זוהה פוטנציאל לכניסה של מועמד בסגנון "הסקוואד" לקונגרס. הניצחון הבולט ביותר היה של דונה מילר, מועמדת שנתמכה על-ידי איפאק, דווקא לאחר שאיבדה את תמיכתה של חברת הקונגרס היוצאת, ג'אן שקובסקי, שיצאה נגדה במפורש בגלל הקשר לאיפאק. מילר התמודדה במרוץ צפוף ורב-משתתפים, מול מועמדים פרוגרסיביים מאוד ביקורתיים כלפי ישראל, כולל מועמד חרש, אפרו-אמריקני ויהודי, והצליחה לנצח. זהו ניצחון שמעיד לא רק על כוח ארגוני, אלא על יכולת לעמוד גם מול מתקפה פוליטית מתוך המחנה הדמוקרטי עצמו. במקביל, גם מליסה בין, לשעבר חברת קונגרס, זכתה במחוז 8, עוד הישג למחנה שנתמך על-ידי איפאק. אבל הסיפור המעניין באמת של הלילה לא נמצא רק בניצחונות הישירים, אלא בטקטיקה. במחוז 9, למשל, התמודדו דניאל ביס, פוליטיקאי יהודי הנתמך על-ידי J Street ומבקר חריף של ממשלת ישראל הנוכחית, מול קאט אבו-ע׳זאלה, פלשתינית-אמריקנית, עיתונאית לשעבר, שגייסה כספים בקצב מרשים והצליחה לצמצם פערים. אבו-ע׳זאלה לא הסתפקה בביקורת על מדיניות ישראל, אלא האשימה אותה ברצח עם והובילה קו אקטיביסטי ברור נגד חקיקה אנטי-BDS. לכאורה, זהו מרוץ שבו איפאק הייתה אמורה לבחור בין "רע" ל"פחות רע". בפועל, היא בחרה לא לבחור. במקום לתמוך ישירות בביס, איפאק תמכה במועמדת שלישית, שלא ניצחה, אך מילאה תפקיד קריטי בפיצול הקולות ובבלימת האפשרות שאבו-ע׳זאלה תנצח. זו איננה רק בחירה טקטית, אלא תפיסה אסטרטגית: לא בהכרח לקדם את המועמד האידיאלי, אלא למנוע את כניסת המועמד הבעייתי ביותר מבחינתם. זהו שינוי חשוב. איפאק של השנים האחרונות איננה רק לובי שמתגייס בעד מועמדים "פרו-ישראלים", אלא שחקן פוליטי מתוחכם שמבין לעומק את חוקי המשחק של פריימריז מרובי משתתפים, ויודע לנצל אותם. המשמעות רחבה יותר מאילינוי - המאבק הפנים-דמוקרטי על ישראל כבר מזמן איננו שאלה של מדיניות חוץ בלבד. הוא הפך לסמן זהות, כמעט תרבותי, בתוך המפלגה. והלילה הזה מראה שלמרות הרעש, למרות הנראות הגבוהה של הקולות הפרוגרסיביים ברשתות ובתקשורת, יש עדיין גבול לחדירה שלהם אל מוקדי הכוח הפורמליים. במילים אחרות, הממסד הדמוקרטי לא נעלם. הוא פשוט למד לשחק את המשחק בצורה הרבה יותר מתוחכמת.