"רחובות" - ספר שיריו הרביעי של המשורר טובי סופר ראה אור בימים אלה, חמש שנים לאחר הופעת ספרו הקודם "רפסודה". קיוויתי וחיכיתי לספר החדש, וכעת לאחר שקראתי אותו, אני יודעת שהוא הצדיק את ההמתנה. הספר שימח אותי ונגע בעולמי. חוט של עצב משוך על שירתו של טובי סופר. עצב ואהבה גדולה. אני קוראת ומצטמררת מעט. שירו הנפלא "רחובות" (עמוד 25) הזכיר לי ימים חסרי מנוח מרחובות תל אביב של אותם ימים. המשורר חולף בהם ומעביר את רשמיו. תחושות של אמת, כנות וחמלה נשזרות בשיר. ומעט חוסר אונים. שיר שהוא צילום של תמונת מצב.

רחובות / טובי סופר

אֲנִי מְנַסֶּה לִהְיוֹת מְמֻקָּד

וּלְדַבֵּר עַל שִׁירָה בִּלְבַד,

לָכֵן אַל תְּנַסּוּ לְהָסֵב אֶת תְּשׂוּמַת לִבִּי

לְמָה שֶׁקּוֹרֶה כָּעֵת בָּרְחוֹבוֹת.

עֲשׂוּ לִי טוֹבָה, בְּלִי רְחוֹבוֹת.

הָיוּ יָמִים שֶׁחַיַּי, אִם לִנְקֹט לָשׁוֹן פִּיּוּטִית,

הָיוּ רְחוֹבוֹת לְלֹא מוֹצָא.

וְאָז לֹא הָיוּ כָּל הַדְּגָלִים הָאֵלֶּה

וְכָל הָאֲנָשִׁים בַּכִּכָּרוֹת.

הָיִיתִי הַדֶּגֶל וְהָיִיתִי הַהַפְגָּנָה,

וְאִם אַתֶּם מִתְעַקְּשִׁים לָדַעַת, אָז כֵּן:

בִּשְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים רְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב

רָעֲדוּ מִתְּשׁוּקָה,

וְכָל הָעִיר הָיְתָה

אַהֲבָה בְּתוֹךְ אַהֲבָה,

וְלִי, רַק לִי, לֹא נִמְצְאָה.

וְהָיִיתִי לְבַד כְּמוֹ רְחוֹב.

שירתו של טובי סופר מרתקת. מצד אחד הרגישות שבה ומצד שני הביקורת הנוקבת. הוא רואה את הקשה ואת הלא טוב, ומתמקד במבט חומל בתמונות רחוב עדינות. הדואליות הזאת מחזקת את תחושת הכנות הבלתי מתפשרת. את האמת שבו. "רחובות". האם אלה סיפורי רחובות משיטוטים בהם? המשורר מטייל, או אולי בדרכו למקום מסוים ופתאום נגלית תמונה מול עיניו. הוא מתבונן ומשתף אותנו במעין שיחה, במראה ובתחושותיו, ברגישותו המופלאה למצבים.

מחבואים, ע' 37 (קטע מהשיר)

בְּגַן צִבּוּרִי רָאִיתִי אֵם וּבְנָהּ

מְשַׂחֲקִים בְּמַחְבּוֹאִים.

פַּעַם הִסְתַּתֵּר הַבֵּן

וְאִמּוֹ חִפְּשָׂה אוֹתוֹ וּמָצְאָה,

וּפַעַם הִסְתַּתְּרָה הָאֵם

וּבְנָהּ חִפְּשָׂהּ וְלֹא גִּלָּה.

עָמַד הַיֶּלֶד וּבָכָה.

טובי סופר מרבה להשתמש בשיריו במילה "אנשים". בעיניי מבטא הדבר את התייחסותו לאנושיות שבנו. בטוב שיש בה ובמה שטוב פחות. בספר מספר שירים המוקדשים לאנשים בחייו: משפחה וחברים טובים. על אמו המנוחה, על דודה דייזי, על בן דודו שדומה לאביו ועוד. כמעריצה של פו, הוא שונה ממני כל כך, אהבתי את השיר המקסים הזה:

פּוּ בְּתֵל אָבִיב / טובי סופר

לאיתי מירוז

טוֹב שֶׁהוּא שָׁר

וּמֵהַזִּיּוּפִים שֶׁלּוֹ בָּרוּר

שֶׁחַיָּיו נְקִיִּים מִכָּל זִיּוּף

וּמֵהַשִּׁירִים שֶׁהוּא מְזַמְזֵם

אֶפְשָׁר לִלְמֹד עַל עוֹלָמוֹ

הַפְּנִימִי הֶעָשִׁיר:

כָּל הַבֹּקֶר הוּא הֶאֱזִין לְבַּרְבָּרָה

וּלְזַהֲרִירָה חֲרִיפָאִי

מִתַּקְלִיטִים,

וּפּוּ הַזֶּה יוֹשֵׁב אִתִּי כָּעֵת בַּקָּפֵטֶרְיָה

בְּבִנְיַן גִילְמָן בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב,

וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ: "רְאֵה, הַזְּמַן קָצָר",

וְהוּא: "לָכֵן עָדִיף תָּמִיד טָפֵל מֵעִקָּר".

וכן שילוב בין דמויות בחייו לבין דמויות מספרות העולם. כמו שירו על הבית של גתה:

בְּבֵית גֵתֶה / טובי סופר

"אֶת קוֹמַת הַקַּרְקַע

אֲנַחְנוּ לֹא סוֹפְרִים

אֶלָּא רַק אֶת שְׁלוֹשׁ הַקּוֹמוֹת

שֶׁבְּנוּיוֹת מֵעָלֶיהָ",

מַסְבִּירָה לִי הַשּׁוֹעֶרֶת

בְּבֵית גֵתֶה בִּפְרַנְקְפוּרְט

כְּשֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְבָרֵר לְעַצְמִי

בְּתֹם שִׁיטוּט בַּחֲדָרִים

הֵיכָן נוֹלְדוּ וֶרְתֶּר וְיִסּוּרָיו הַצְּעִירִים.

החיבור לתרבות, לספרות ולשירה העולמית מעניק לספר נפח ועוצמה אוניברסליים. יש שירה המבטאת את רגשותינו, את כאבינו, את חלומותינו. אני קוראת ומהנהנת. נכון, אני אומרת לעצמי. הרי זה מה שרציתי לומר ולא ידעתי איך. הרי ראיתי את זה, ולא עצרתי להביט. עברתי הלאה. טובי סופר עוצר, מביט ומספר. כשאני קוראת את שיריו אני נאלצת, רוצה, ומתרגשת לעצור ולהביט במראה שהוא מציב מול פניי. כמו הזמן בידיו, ועיניו רואות והוא מספר. ומדוע הוא מספר? מה יוצא לו מזה?

מָה "יוֹצֵא" מִכְּתִיבַת שִׁירָה / טובי סופר

תַּלְמִיד בְּתִיכוֹן שָׁאַל אוֹתִי

מָה "יוֹצֵא" לִי מִכְּתִיבַת שִׁירִים?

נִסִּיתִי לְכַוֵּן לְדַעֲתוֹ וְהֵשַׁבְתִּי

כִּי לֹא עַל כָּל מַעֲשֵׂינוּ בָּעוֹלָם

"נִגְזֹר קוּפּוֹן".

הִזְכַּרְתִּי לוֹ אֶת סִפּוּר נֹחַ

וְאָמַרְתִּי שֶׁכְּתִיבַת שִׁיר

הִיא סוּג שֶׁל הַפְרָחַת יוֹנָה:

לְעוֹלָם אֵין לָדַעַת

עַל אֵיזֶה אֲרָרַט הִיא תִּנְחַת.

הַתַּלְמִיד סִכֵּם בִּשְׁאֵלָה:

"אָז זֶה כְּמוֹ לִשְׁלֹחַ מִכְתָּב

בְּבַקְבּוּק חָתוּם בְּיָם סוֹעֵר

כְּשֶׁהַסְּפִינָה שֶׁלְּךָ טוֹבַעַת?"

עָנִיתִי: "פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר".

ועם כל הרגישות, החמלה והאהבה הגדולה שלו לאנושות. אולי דווקא בגללן, בל נשכח:

לִידִיעַת הַצִּבּוּר / טובי סופר

הָאֱנוֹשׁוּת תָּמִיד יְכוֹלָה

לְהַפְתִּיעַ

לְרָעָה.

וחייבים לסיים בטוב, בחיובי. לכן אסיים עם השיר איתו מסיים טובי סופר את ספרו:

מַרְצִיפָּן / טובי סופר

אַחֲרֵי שָׁנִים

לָמַדְתִּי לְהַגִּיד "כֵּן".

כֵּן - לְמַרְצִיפָּן מְסֻכָּר,

לְחִיּוּךְ

שֶׁל

זָרִים בַּתּוֹר לַכַּסְפּוֹמָט,

לְמִלִּים שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי,

לְמוּזִיקָה אַחֶרֶת,

לְאִשָּׁה שֶׁמְּסַפֶּרֶת,

וְיֵשׁ לִי עוֹד רְשִׁימָה אֲרֻכָּה.

כֵּן, תּוֹדָה.