הספר "אלף גביעים מלאים שקופים" מאת יהודית אוריה הוא יצירה ספרותית המשלבת שירה ופרוזה פיוטית. זהו מעין רומן מכתבים שירי המציג דיאלוג אינטימי וטעון בין דמות נשית לדמות גברית. הדו-שיח השירי נע על הציר של אהבה, תשוקה ואומנות. המחברת משתמשת בשפה עשירה בדימויים מעולם המוזיקה והציור כדי לתאר קרבה עמוקה, גופנית ורוחנית, תוך בחינת הגבולות שבין המציאות לדמיון. לאורך המקור נשזרים נושאים של זיכרון, פגיעות וגילוי עצמי, כאשר הכתיבה משמשת ככלי לחיבור. לכותב סקירה זו יש מה שעיניו רואות: השיח בין הגבר והאישה מבטא קשר שהוא גם קשר אינטימי וגם קשר ארס-פואטי. "שָׁאַלְתָּ אוֹתִי אִם אֲנִי רוֹצָה שֶׁנִּהְיֶה יַחַד גַּם בַּחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים - וְעָנִיתִי: וַדַּאי. אַתָּה פּוֹעֵם, אַתָּה נִפְקָח כְּמוֹ פֶּרַח לוֹטוּס. הַלּוֹטוּס הַבּוֹכֶה הוּא צוּרַת הַקִּיּוּם שֶׁלָּנוּ. אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶכְתֹּב עָלֶיךָ סֵפֶר אַחֲרֵי מוֹתְךָ, אֲבָל אַתָּה לֹא תָּמוּת. וּכְדֵי שֶׁלֹּא תּוּכַל לָמוּת לֹא אַפְסִיק לֶאֱהֹב אוֹתְךָ". (עמ' 26) כשקראתי יצירה זו חשתי מעין דז'ה-וו, כיוון שבעבר כתבתי רומן מכתבים עם המשוררת שושנה ויג ("השמות שמורים במערכת", הוצאת פיוטית, 2011). הספר זכה בשעתו לסיקור נרחב על משמעויותיו. להבדיל מן הרומן הספרותי שהייתי שותף לו, כאן מדובר בספר שירים מאת יהודית אוריה המעוצב כדיאלוג לירי ואינטלקטואלי הנרקם בין המשוררת לבין דמות המכונה "האיש". כאן הצד הגברי בדיאלוג הוא לא מזוהה. הספר נע על הציר שבין שירה לפרוזה ובין מציאות לדמיון, כאשר הדיאלוג משחזר מערכת יחסים רווית תשוקה, אהבה וערגה. והיא נעשית בפתיחות ללא מסווים:

"עָלַי לְהָסִיר אֶת הַצְּעִיפִים שֶׁלִּי." ( 24)

זהותו של האהוב

האהוב בספר מצטייר כדמות רב-ממדית המהווה שותף לשיח רוחני ואומנותי עמוק: הגבר והאישה מתחברים יחד לדו-שיח עקב תחושה של קירבה וחיבור נשמות תאומות. הוא מוצג כמי שמנגן, מאזין ליצירות קלאסיות (כמו באך, בטהובן ומאהלר) והוא מתכתב עם המשוררת על סוגיות פילוסופיות וספרותיות. הגבר מצטייר כמלאך ומושא הערצה: המשוררת מכנה אותו "מלאך האיש הזה" ומתארת אותו כמי שאוצר עבורה את "אנטומיית האהבה". זו דמות מסתורית - הקשר ביניהם מתנהל לעיתים קרובות דרך התכתבות ("האיש כתב לי מכתב") ותחושת החסר שלו נוכחת מאוד, כשהקשר מתנתק. החיבור נתפס כקשר בין תאומים, שלא יכולים להינתק זה מזה, נשמות תאומות:

הָאִישׁ עָנָה: הַדִּמּוּי שֶׁלָּךְ מְדֻיָּק -

אֲנַחְנוּ רוֹקְדִים, מוֹבִילִים וּמוּבָלִים

עַד קְצֵה הַמּוּזִיקָה.

אֲנַחְנוּ תְּאוֹמִים.

כָּתַבְתִּי: כְּשֶׁאַתָּה חָשׁ שֶׁאֲנִי תְּאוֹמָה,

הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּתוֹכִי נֶהֱפָכִים לִכְרוּבִים.

(עמ' 15) בשר ודם או ערגה רוחנית? הספר אינו נותן תשובה חד-משמעית לשאלה זו, אלא בוחר לשהות בתוך המתח שבין הפיזי לטרנסצנדנטי: אך השירים נותנים גם ביטוי להתעלסות הזוג המנהל דיאלוג.

הפן הרוחני והדמיוני

בפתח הספר מצוין כי הדמויות הן פרי דמיונה של המחברת. היא מגלה טפח ומסתירה טפחיים. כדי להקשות על זיהוי הדמויות, המשוררת מעידה במפורש: "הדיאלוג בינינו הוא רק מטאפורה, הערת שוליים, משל". היא מתארת מצב שבו "אנחנו אוהבים בדמיון" ומציינת כי "היה זה אהובי שמעולם לא ראיתי פניו". לעיתים אף נדמה כי הוא דמות מתוך חלום או הזיה. ההקשרים של השיח ביניהם מבטאים קשר עם דמות ממשית, המספרת על מעשיה בחיי היומיום.

"בִּגְלָלְךָ כָּל הַגּוּף שֶׁלִּי נָמֵס, הוֹפֵךְ לְסֻכָּר.

זֶה לֹא אֲנִי אוֹ אַתָּה. זֶה מָה שֶׁקּוֹרֶה בֵּינֵינוּ.

זוֹ הָאֱמֶת שֶׁבֵּינֵינוּ. זוֹ הַיְּדִיעָה שֶׁבֵּינֵינוּ.

אֲנִי רוֹצָה לִלְמֹד בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל הַגּוּף שֶׁלְּךָ,

לִישֹׁן אִתְּךָ וְלִרְאוֹת מָה אֲנִי חוֹלֶמֶת כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה.

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהָאוֹר שֶׁל הַחֲלוֹם יִהְיֶה מַמָּשִׁי יוֹתֵר בְּתוֹךְ גּוּפְךָ" (עמ' 16)

הפן הגופני והחושי

למרות היסוד המטאפורי, השפה שבה מתוארת האהבה היא גופנית, חושנית וארוטית מאוד. המשוררת כותבת על "עור קורם גידים ובשר", על רצונה ללמוד "בבית הספר של הגוף שלך" ועל "התעלסות" שהיא גם גופנית וגם מוזיקה. ישנם תיאורים פיזיים מפורטים של תשוקה: "אני עירומה ומלטפת אותך בעדינות... כל עורי...". עבורה, הגוף הוא "האיבר היחיד שבו הכל קורה". זו שירה ארוטית עזה: "עָנִיתִי: אֲנִי רְטֻבָּה וְזוֹהֶרֶת כְּמוֹ גַּחַל, וּמַיִם שֶׁאֵינָם מְכַבִּים, וּבָאוֹת אֵלַי מִלִּים כְּמוֹ מוּזִיקָה מוּזָרָה.

הָאִישׁ כָּתַב: אֲנִי חָשׁ אוֹתָךְ - עוֹרֵךְ מָלֵא תְּשׁוּקָה. אַתְּ מְהַסֶּסֶת, כִּי אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים עַל מַיִם עֲמֻקִּים.

עָנִיתִי: אֲנִי רוֹעֶדֶת. אֲנִי מְקַוָּה שֶׁזֶּה לֹא יַחְלִיף אֶת הַדִּיאָלוֹג הַמִּלּוּלִי שֶׁלָּנוּ." (19)

המוזיקה בספר "אלף גביעים מלאים שקופים"

המוזיקה בספרה של יהודית אוריה, אינה משמשת רק רקע אסתטי, אלא מהווה ציר מרכזי ומהותי בדיאלוג בין המשוררת לאהובה. המוזיקה מתפקדת כשפה משותפת, ככלי לביטוי תשוקה וכמטפורה לקשר עצמו. המוטיבים המוזיקליים בדיאלוג - הדיאלוג רווי בהתייחסויות ליצירות, מלחינים ומושגים מוזיקליים המשקפים את עולמם הפנימי: נזכרים מלחינים ויצירות כנקודות מפגש: השניים מאזינים יחד לגלן גולד, קזאלס, מאהלר ובטהובן (במיוחד הקונצ'רטו הרביעי). האהוב מתואר כמי שמנגן קונצ'רטו לפסנתר או סונטה לצ'לו ופסנתר, והמשוררת מאזינה לו או "מנגנת" איתו באמצעות המילים שלה. גם הקול האנושי נתפס ככלי נגינה - קולו של האהוב הוא מוטיב חוזר. המשוררת מתארת את קולו כ"ממגנט", כזה שיוצר "מוזיקה קאמרית" ומרטיט את נשמתה. היא מעידה כי היא זקוקה לשמוע את קולו כדי לנשום. זוהי מוזיקה עבורה. יש מטפורות מוזיקליות של רטט ותדר: האהבה מתוארת במונחים של "תדר עדין", "מקצב" ו"תהודה". המילים והשירים עצמם הופכים ל"צלילים" והם מרכיבים את התקשורת ביניהם. יש לכך הקשר ביוגרפי: המוזיקה קשורה גם לזיכרונות ילדות של המשוררת; החבר של אביה היה זמר אופרה (טנור), וחוויותיה המוקדמות מעוצבות דרך שירים הונגריים.

המוזיקה כדרך לגישור בין האוהבים

המוזיקה היא אכן הדרך המרכזית לגישור על הפערים שבין השניים (בין אם פערים פיזיים, רגשיים או דמיוניים). התעלסות צלילית - המוזיקה והאהבה מתמזגות לישות אחת. המשוררת שואלת "האין זו התעלסות? המילים הן כמו תווים על עורנו". הנגינה המשותפת היא מטפורה לחיבור גופני ורוחני עמוק, שבו הגופים הופכים לכלי נגינה, והם מפיקים יחד צליל משותף. המוזיקה היא הצלה ונחמה - בעיתות של כאב או חוסר, המוזיקה היא זו ש"מצילה" אותם ומעלה את המשוררת מ"עמק מוות" אל החיים. המוזיקה מעניקה לקשר אינטימיות שאינה תלויה במגע בשר ודם. כלומר, המוזיקה בספר היא הגשר המאפשר לשתי הנשמות הללו "לרקוד עד קצה המוזיקה", כשהיא הופכת את הדיאלוג ביניהם למשהו חי, רוטט וטרנסצנדנטי. אהובתו של ליאונרד כהן מרקידה אותו עד קצה האהבה. האוהבת ביצירה זו מרקידה את האהוב עד קצה המוזיקה והמילים. המילים הן כמו תווים על העור: המשוררת שואלת: "האין זו התעלסות? המילים הן כמו תווים על עורנו". היא מתארת את המפגש ביניהם כנגינה משותפת ב"סונטה לצ'לו ופסנתר" שבה הגופים מפיקים מוזיקה תוך כדי תנועה. הגוף כאיבר מוזיקלי ותודעתי: עבורה, הגוף הוא "האיבר היחיד שבו הכל קורה" - הוא כולל את המוח, התודעה והחושים. היא חווה את קולו של האהוב כרטט פיזי הממלא את גופה בחמצן וגורם לו "לסמוק" או להתמוסס. החיבור ביניהם אז הוא חיבור של התנבאות יחד, היצירה עולה לדרגת נבואה:

"אַתָּה מְלַטֵּשׁ הָעֲדָשׁוֹת שֶׁלִּי - הַמְּלַמֵּד אֶת יָדַי קֶשֶׁת -

מְנַקֶּה אֶת עֵינַי כַּחֲתוּלָה אֶת עֵינֵי גּוּרֶיהָ הָעִוְּרִים

אַתָּה הוֹפֵךְ אוֹתִי לְמִתְלַמֶּדֶת עֵירֻמָּה בְּבֵית הַסֵּפֶר לִנְבוּאָה.

וַהֲרֵי אָנוּ מִתְנַבְּאִים, וַהֲרֵי הָיִינוּ וְנִהְיֶה תָּמִיד." (27)

השפעת דמות האב על תפיסת האהבה

דמות האב, שהיה מקורב רגשית אל זמר אופרה (טנור), היא המקור הראשוני והמעצב של מושג האהבה בחייה: זכרון הילדות של ישיבה בחיק האב בזמן שהוא שר, כש"השמש זרחה בגרונו", יוצר חיבור פנימי עמוק בין קול מוזיקלי לבין תחושת קרבה ואהבה. היא תוהה "איזו אהבה זו?", ומקשרת את קול הטנור ששמעה בילדותה ליכולת לחוות יופי ותשוקה. האהוב כהמשך לדמות האב ועולמו המוזיקלי: קיימת הקבלה בין המשיכה שלה לקולו של "האיש" לבין קולו של אביה וחברו זמר האופרה. היא מציינת שהדיאלוג עם האהוב נוגע ב"מקום הראשוני, ההורי", וכי היא מחפשת באהוב את אותה "תנועת קול" ורטט שחוותה בילדותה. תפיסת האהבה שלה רוויה בדרמה אופראית, שבה היופי תמיד כרוך ברטט של "אש גיהנום" או "זעקה גדולה". כלומר, המוזיקה היא הדרך שבה המשוררת "נוגעת בעולם", והיא הופכת את הארוטיקה למופשטת ורוחנית מצד אחד, ואת הרוחניות לגופנית ורוטטת מצד שני. זיכרון הילדות של אביה, שהיה מקורב אל זמר אופרה (טנור), מהווה את התשתית האסתטית והרגשית לדימוי "אלף הגביעים" ולתפיסת האהבה בספר. המשוררת משחזרת רגע מכונן שבו ישבה בחיקו של אביה בזמן שחקק ענבים, זמורות ועלים על טס כסף.

"כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שָׁלוֹשׁ רָצִיתִי לִהְיוֹת זַמֶּרֶת. לְאָבִי הָיָה חָבֵר, זַמַּר אוֹפֵּרָה, טֵנוֹר. יָשַׁבְתִּי בְּחֵיק אָבִי כְּשֶׁחָרַט עֲנָבִים עַל טַס שֶׁל זָהָב בְּשָׁעָה שֶׁיְּדִידוֹ זַמַּר הָאוֹפֵּרָה בָּא לְבַקְּרוֹ. הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בְּעֵינָיו הַמְּאִירוֹת, חֲלִיפָתוֹ בָּהֲקָה.

עֵינֶיךָ, אֲהוּבִי, מְשׁוֹרְרוֹת כְּאִלּוּ שָׁכְנָה בְּתוֹכָן זַמֶּרֶת עִוֶּרֶת. מִי שָׁר בְּעֵינַי אַהֲבָה כָּאֵלֶּה?" ( 32)

מה הם הגביעים השקופים?

פעולת החקיקה והיצירה הזו, יחד עם קולו של הטנור שבו "זרחה השמש", הופכים בבגרותה לדימוי של כלי קיבול - אותם אלף גביעים שקופים האוצרים בתוכם את "אנטומיית האהבה". . הגביעים הם מטאפורה לנפש המבקשת להתמלא בנוכחותו של האהוב, כפי שהטס של אביה התמלא בעיטורי הענבים והכסף. מוטיב השקיפות חוזר לא פעם: הקשר בין השפה הגופנית למוטיב המים והשקיפות מתבטא בכמה מישורים מרכזיים: המשוררת מגדירה את השיח עם האהוב כמים: "זה מים. רק שים אותם בתוך העננייה". השקיפות מסמלת מצב של קיום שבו הגבולות בין ה"אני" ל"אתה" מיטשטשים, והמילים הופכות לזרימה חיונית המאפשרת לאהובים "לנסוע על מים עמוקים". תיאורי התשוקה רוויים ברטיבות: "אני רטובה וזוהרת כגחל, ומים אינם מכבים אותי". הגוף הופך ל"הולוגרמה" שקופה שדרכה עובר התדר המוזיקלי והרגשי. השקיפות היא גשר לערגה: השקיפות של הגביעים מאפשרת לראות את ה"טיפה" - אותה תמצית של אהבה שחומקת עם הזמן. השפה הגופנית הארוטית משתמשת במים (דמעות, גשם, מעיין) כדי לגשר על המרחק הפיזי; כך למשל, היא מתארת מעיין גדול הנובע בבטנה ובחדרי ליבה, המזמין את האהוב לבוא ולשתות. זהו תיאור חושני מאוד. מוטיב השקיפות נקשר גם לאור הלבן ולראייה הצלולה. המשוררת מבקשת ללמוד ב"בית הספר של הגוף" של האהוב, מקום שבו החלום והמציאות מתמזגים לכדי שקיפות מוחלטת שבה "הקיץ יהיה חלום באור לבן".

ההולוגרמה של האהבה

דימוי ההולוגרמה בספרה של יהודית אוריה משמש ככלי מרכזי לגישור על המרחק הפיזי בין האוהבים, בכך שהוא מאפשר נוכחות רב-ממדית שאינה תלויה במגע בשר ודם. האהבה הארוטית מתקיימת אז גם ללא גוף. דימוי זה מסייע לתקשורת מעבר למרחב בכמה אופנים: ייצוג של קיום רב-ממדי: קולו של האהוב מתואר כ"הולוגרמה רב ממדית", מה שמרמז כי גם ללא נוכחותו הפיזית, הצליל שלו יוצר חוויה שלמה, נוכחת ומוחשית עבור המשוררת. והיא חשה אותו אז בתוכה. גם האהובה היא הולוגרמה: ביצירה מתוארת נשיאת האהובה כ"אצבעונית הולוגרמית": המשוררת מתארת את עצמה כ"אצבעונית הולוגרמית" שהאהוב נושא בכיסו, בצמוד לגופו. . דימוי זה הופך את השירה ואת דמותה לישות משוטטת המלווה את האהוב לכל מקום - בחדר העבודה, בגרונו ובאזניו - וכך דימוי זה מבטל את המרחק הגאוגרפי ביניהם. ועוד: המשוררת מביעה משאלה שניתן יהיה "לצלם אורגזמה בהולוגרמה" כדי להראות לאהוב את ה"פעימה האיומה המענגת" המתרחשת בתוך גופה. ההולוגרמה כאן היא אמצעי להעברת תחושות פנימיות עמוקות ואינטימיות ביותר שאינן ניתנות למגע פיזי ישיר. כלומר, ההולוגרמה הופכת את האהבה למופשטת וחושנית בו-זמנית, כשהיא מאפשרת לאוהבים "לנסוע על מים עמוקים" ולתקשר בתדרים עדינים של גוף-נפש שאינם זקוקים למרחב פיזי משותף. הקִרבה ביניהם היא קרבת נפש וגוף כאחד: "לִשְׁכַּב אִתְּךָ יִדְמֶה לְגִלּוּי עֲרָיוֹת כִּי הַקִּרְבָה הָרוּחָנִית כָּל כָּךְ עֲצוּמָה. הַפַּחַד שֶׁמָּא אֶתְאַיֵּד. אֲנִי מִתְאַיֶּדֶת. מָה יָפֶה אַתָּה בְּעֵינַי כִּי בָּלַעְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה. יוֹם אֶחָד יִכְלְאוּ אוֹתִי בִּגְלַל טֵרוּף הָאַהֲבָה." (80 )

רגעי השיא הם מוזיקליים

רגעי השיא בדיאלוג הלירי בספר "אלף גביעים מלאים שקופים" שזורים ביצירות מוזיקליות קלאסיות ואופראיות, המשמשות לא רק כרקע אלא כמרחב שבו מתממשת האהבה. להלן היצירות והמלחינים המרכזיים המלווים את רגעי השיא: הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של בטהובן: יצירה זו מוזכרת בהקשר של "אורפיאוס המאלף את הצלילים", ומלווה רגעי נגינה שבהם המשוררת חשה את נוכחותו של האהוב המנגן עבורה. הקונצ'רטו לפסנתר של ראוול: המשוררת מתארת את רגעי השיא כרטט פנימי המקביל לפרק השני (האדג'יו) של הקונצ'רטו לפסנתר של ראוול, רגע לפני שהצלילים נעלמים. דמות נערצת היא זמרת האופרה מריה קאלאס ו"נורמה": דמותה של זמרת האופרה מריה קאלאס נוכחת ברגעי שיא רגשיים ותודעתיים. במיוחד מוזכרת האריה "Casta Diva" מתוך האופרה "נורמה" היא מייצגת תדר עדין של יופי ואינטימיות. יוהאן סבסטיאן באך: נוכחותו של באך מלווה את הדיאלוג האינטלקטואלי והרוחני, לעיתים דרך ביצועיו של הפסנתרן גלן גולד. סונטה לצ'לו ופסנתר: המפגש הארוטי והנפשי בין השניים מושווה לנגינה משותפת של סונטה לצ'לו ופסנתר, שבה הגופים הופכים לכלי נגינה המפיקים מוזיקה והם יוצרים יחד "התעלסות צלילית". גוסטב מאהלר ופבלו קזאלס: השניים מוזכרים כמי שנוכחים בחדר בזמן ההאזנה המשותפת, ויוצרים את ה"טקסט" המוזיקלי שבו האוהבים משוטטים יחד.

לסיכום

יש כאן דו-שיח שירי בין אוהבת ואהובה: האהוב ב"אלף גביעים מלאים שקופים" הוא יישות דואלית. מצד אחד, הוא דמות מופשטת, "הולוגרמה" או מוזה המייצגת את הכמיהה ליופי ולחיבור רוחני. מצד שני, הדו- שיח ממחיש קשר חושני בין גבר לאישה. התשוקה אליו נחווית בעוצמה גופנית ממשית, שבה בצד התיאורים הארוטיים, לפעמים המילים והשירים הופכים לתחליף למגע בשר ודם, או כפי שהיא מגדירה זאת: "אנחנו נוגעים בעולם באמצעות דמיון חי". המשוררת מתעתעת בקוראים במעברים בין דמיון למציאות.