היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר של עמיחי שהעלה חיוך על שפתי והזכיר לי לנשום עמוק לתוך הריאות. את ההרהור והשיר ואת 979 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. יהודה עמיחי (1924-200) נולד בשם לוּדְוִיג פְּפוֹיפֶר והיה מהאהובים שבמשוררים העבריים במאה העשרים. לפני ארבעים ושלוש שנים פגשתי אותו בביתו במשכנות שאננים, וקיבלתי ממנו שיר בכתב ידו לכתב-העת שהוצאתי לאור באותם ימים, 'פיוט', כששלחתי מדי שבוע למאות מנויים שיר יחיד, במעטפה, בדואר. הכרתי משוררים רבים, אבל אני זוכר שמה שייחד אותו מכל המשוררים היה היותו אדם רגיל, פשוט ונעים, וכך גם שיריו. הוא פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה, שלושה ספרי פרוזה, שלושה ספרי ילדים ועשרות תרגומים ומחזות ותסכיתי רדיו. הוא זכה בפרס ישראל בשנת 1982. את השיר 'אוניברסיטת ניו-יורק' קראתי בספר 'מאדם אתה ואל אדם תשוב' (הוצאת שוקן, 1985). לכאורה, זהו תיאור של סיטואציה מחיי היומיום, הכתובה כתסריט: אישה בכסא גלגלים יושבת מול שער האוניברסיטה. לתיאור מצורף הסבר. אבל למעשה זהו מודל נפלא לכתיבת שירה. השיר הפרוזאי הזה מורכב משני משפטים בחמש שורות. המשפט הראשון מתאר תמונה: "עַל הַמִּדְרָכָה הָרְחָבָה מוּל שַׁעַר הָאוּנִיבֶרְסִיטָה יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה זְקֵנָה עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִים". זו יכולה להיות התחלה של סיפור. זו יכולה להיות סיטואציה שהיא פתיחה של נרטיב ארוך. מה שהופך את הטקסט הזה לשיר הוא ההחלטה של המשורר להסתפק בתיאור הזה, ולא להפוך אותו לפתיחה של סיפור. המשפט השני מסביר את המשפט הראשון: "הָרוֹפֵא צִוָּה לְהוֹשִׁיב אוֹתָהּ כָּאן כְּדֵי שֶׁזֶּרֶם הַצְּעִירִים וְהַצְּעִירוֹת יִשְׁטֹף אוֹתָהּ יוֹם יוֹם, כְּמֵי מַרְפֵּא בַּמֶּרְחֲצָאוֹת". זה הסבר נהדר, חכם, אופטימי, מלא חמלה. אבל שיר אינו זקוק להסבר. שיר אינו מאמר פילוסופי, כפי שאינו סיפור. הוא אינו פמפלט תעמולה ואינו כלי לשיווק רעיונות. שיר הוא משהו שכל אלו אינם קיימים בו, ולמעשה אינו צריך להכיל דבר. השיר הוא קוד שהמשורר מעניק לקוראיו, כדי שכל אחד מהם יפענח אותו ויפרש אותו בדרכו, באופן שונה. השיר הוא מערבל חשיבה המפעיל את מוחנו באופן היעיל ביותר. האם, לפיכך, 'שירו' של עמיחי אינו שיר? לא. נדמה לי שקסמו של עמיחי טמון בקוד הסמוי שהוא מטמין עבור קוראיו בטקסטים קריאים ופשוטים למראית-עין, כמו השיר הזה. למעשה, השיר הזה הוא רק חלקו הראשון, התיאור הנקי ממניפולציה של האישה הזקנה היושבת מול שער האוניברסיטה בכיסא גלגלים. לתיאור הזה יש פירושים רבים, והוא הקוד שכל קורא יכול לפרש באמצעותו את עולמו הפנימי, ולהבין טוב יותר את המציאות הסובבת אותו. עמיחי מציע לנו את התיאור הזה כדי שנבין שבכל יום אנחנו פוגשים במאות או אלפי סצינות כמו זו המתוארת בשיר, וכל אחת מהן מאפשרת לנו, באמצעות האמפתיה, לבנות במוחנו פירושים שונים ולאסוף רפרטואר של דמויות ומצבים שהם חלק מן הרשת החברתית שבתוכה אנו חיים. המשפט השני הופך את השיר לשיר ארס-פואטי, שאומר לנו משהו על מהותה של השירה. ההסבר של עמיחי, שמעניק לנו תחושה של 'אהה', כמו בשעה שאנחנו קוראים שיר הייקוּ. עמיחי אינו מפרש עבורנו את התיאור שבמשפט הראשון, אלא מדגים לנו שכל התבוננות בעולם הסובב אותנו, כמו זו המתוארת במשפט הראשון, יכולה להפוך לשיר אם נפענח את הקוד הטמון בה. הוא יכול היה לפרש את התיאור של האישה בכיסא הגלגלים בעשרות דרכים שונות, אבל הוא מציע לנו פירוש החורג מן ההסברים הרגילים, ומוסיף לו משהו שמעורר אותנו לחשוב שוב, ולפרש גם את הפירוש. השיר הארס-פואטי הזה הוא גם מודל לכתיבת שירה. גרעין השיר, בפתיחתו, הוא תיאור נקי מאמצעים אישיים. במשפט "עַל הַמִּדְרָכָה הָרְחָבָה מוּל שַׁעַר הָאוּנִיבֶרְסִיטָה יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה זְקֵנָה עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִים" אין כל מאפיין ההופך אותו לשיר, מחוץ לעצם הגדרתו כשיר. כפי שאגרטל עם פרחים הופך ליצירת אומנות רק כשהוא מצוייר על בד, ואסלה הופכת ליצירת אומנות כשהיא מוצגת במוזאון, גם השיר הופך לשיר רק כאשר הוא מוצג בהקשר שירי (בכתב-עת לשירה, או כשהטקסט מחולק לשורות קצרות וממוסגר כשיר). דווקא במשפט השני, ה'הסבר', שלכאורה מעניק לשיר משמעות, (כפי שפרויד מסביר ומפרש את תיאורי-המקרים שלו בתוך הסיפור עצמו), עושה עמיחי שימוש באמצעים פואטיים, שלכאורה אינם נדרשים כאן, דווקא כדי לרמוז לנו שהפירוש הוא רק דוגמה למה שהקורא צריך להפיק מן השיר בכוחות עצמו. בכך הופך עמיחי את התיאור הפשוט הזה לשיר ארס-פואטי. במקום לכתוב: "הָרוֹפֵא צִוָּה לְהוֹשִׁיב אוֹתָהּ כָּאן כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לִִצְפּוֹת בַּצְּעִירִים הָעוֹבְרִים עַל פָּנֵיהָ", הוא השתמש במטפורה: "זֶּרֶם הַצְּעִירִים וְהַצְּעִירוֹת", ובעוד מטפורה: "יִשְׁטֹף אוֹתָהּ יוֹם יוֹם", ובדימוי: "כְּמֵי מַרְפֵּא בַּמֶּרְחֲצָאוֹת". המטפורה והדימוי, כמו אמצעים פואטיים אחרים, מוציאים את השפה המדוברת מן ההקשר היומיומי ומעניקים למילים ולמושגים פירוש חדש, בדיוק כפי שהאגרטל המצויר על בד מקבל הקשר ופירוש חדש. ה'הסבר' של עמיחי אינו מציג את 'כוונת המשורר' אלא להפך, מדגים כיצד אנחנו יכולים לראות בשיר קוד לא מובן, שעלינו לפרש בכוחות עצמו, באופן סובייקטיבי, כדי להוציא אותו מהקשרו ולהעניק לו מובן חדש. התהליך הזה, של פענוח וקריאת שיר, אינו שונה מתהליך החשיבה של מי שמפתח רעיון חדש או ממציא המצאה או מנסה להבין בדרך חדשה את המציאות או את התהליכים הרגשיים שלו. בעשרים השנים האחרונות אני מפענח שיר מדי שבוע (עד כה 980 שירים) לא כמומחה לשירה, ולא כמי שמנסה להבין את כוונת המשורר, אלא כדי להפעיל ולתרגל ולשפר את המוח שלי, בדיוק כמו שספורטאי מפעיל את שריריו וכפי שפסנתרן מריץ את אצבעותיו על קלידי הפסנתר מדי בוקר. הקוד שעמיחי מניח כאן בפנינו מציע לנו לבדוק את בדידותנו, לצאת ולהתבונן בבני-אדם, כדי ש"זֶּרֶם" של אנשים "יִשְׁטֹף" אותנו מאבק החיים המרחיק אותנו מן המציאות ככל שאנחנו מתבגרים ומזדקנים, "כְּמֵי מַרְפֵּא בַּמֶּרְחֲצָאוֹת". כמי שמומחה ברגשות אני יודע עד כמה חשוב לצאת מן השגרה, מן הבדידות, לפגוש אנשים ואפילו פשוט להתבונן באנשים.