אזעקה משבשת את מנוחת השבת. המקלט - בבית הספר הסמוך. אבוי, הכניסה מוצפת מים. טוב, עדיף לטבול אץ הרגליים מאשר "לתפוס" רסיס. הכל מטלפנים למוקד החירום של העירייה, והתשובה: "הנושא בטיפול." באזעקה הבאה הכניסה אכן הייתה יבשה.
שכנה מספרת לי: "נעמדתי ליד הקיר, לפתע ניגשה אלי אישה והזיזה אותי: 'סליחה - אמרה - זה המקום שלי."אם תימשך המלחמה, אנשים ירשמו בטאבו את תחום התמקמותם הקבוע במיקלט הציבורי.
הכלבים רצים ראשונים. מאומנים היטב למשמע האזעקות, מכירים את הסיטואציה. מושכים את בעליהם אל המקלט מטה. רק כלב אחד סירב להיכנס. בלית ברירה הושאר בחוץ. אוסף הכלבים בשכונתנו - מרהיב. המיפגש עימם עושה טוב לנשמה. גם שובבותם של הילדים.
כשאני הולך למקלט, אני משאיר מאחורי את הארכיון ההיסטורי רב החשיבות שלי - "בית אבא", מפעל חי, והדאגה רבה. מאות תיקים, אלפי מסמכים.
"מה נשמע?" - שאלה כתבת ערוץ 15 את אחד הממהרים לתפוס מחסה בחניון התרבות בתל אביב. שאלת המחץ! למרגלות המדרגות הנעות מטה תמיד ניצבים איזה נודניק אחד או שניים, כדי להיכנס לפריים של המצלמה.
ארבע לפנות בוקר. דמויות מכווצות, עטופות, מגיחות בחשיכה מכל הכיוונים לעבר המקלט. עוד כמה שניות והאזעקה תישמע. נדחסים לרדת פנימה, חצי מנומנמים. שנת הלילה שוב הופרעה. בפנים יוצא בחור מתוך האוהל שלו וקורא: "שקט שיהיה, תנו לישון!"
"אתה בא?" - מאיצה בי האישה. כן, אני בא, אבל אין מה למהר. מתארגן ויוצא. עם כל בליסטיותם של טילי אירן, לוקח להם כמה דקות עד לנחיתה אצלנו - אם לא יורטו קודם לכן. אז אני מגיע בניחותא, נושם אוויר צח, מחכה לאזעקה ואץ פנימה לנשום אוויר דחוס.
שח לי חבר למקלט, איש תיאטרון: "תראה את האירנים האלה, במכוון הם יורים טילים על מטרות אזרחיות, ואילו אנחנו תוקפים מטרות ממוקדות, צבאיות או ממשליות. ממה השנאה שלהם?"
פיקוד העורף כנראה לא מכיר ביו"ש. בשבילו זו הגדה המערבית. כך זה על מפת האיומים המסומנים באדום. שכחו שאנחנו 57 אחרי מלחמת ששת הימים. הגדה - זו אגדה אורבנית.
אני נוסע ברכבי, מאזין ברדיו לשקטה והקולחת מבין הסימפוניות הנפלאות של ברהמס, מספר שתיים. כל כמה שניות ההשמעה מופסקת בהודעות על התרעות בישובי הצפון. מתי כבר חיזבאללה יעוף לנו מן החיים?