ניתן להניח שאיש לא אוהב מלחמות. הן מתחילות בירייה הראשונה, אבל לא תמיד ברור מתי תישמע הירייה האחרונה. ולא רק זה. גם מטרותיהן, תוצאותיהן והמחיר שייגבה, אינם ידועים מראש. אולם ייתכן שההנחה הזו, שלפיה איש אינו רוצה מלחמה, אינה מדויקת כלל.
מלחמות רבות אינן פורצות רק מתוך הכרח, אלא גם משרתות מנהיגים. את המחיר, כמעט תמיד, משלם הציבור. אם נתבונן במלחמה הנוכחית, קשה להתעלם מהפער: למנהיגים יש מקלטים, ממ"דים ואמצעי מיגון, בעוד שלחלק גדול מהאזרחים אין אפילו את ההגנה הבסיסית ביותר שיכולה להציל חיים.
עוד מעט חולפים שלושה שבועות, ומה השגנו? למעשה, איננו יודעים. לא הוצגו יעדים ברורים, ולכן גם לא ניתן לבחון האם המהלכים הנוכחיים מקרבים אותנו למשהו שניתן להגדיר כהצלחה. וגם אם נניח שיושגו הישגים טקטיים, כמו פגיעה בתשתיות גרעין או חיסול מוקדים מסוימים, מה יקרה אז? האם אזרחי אירן ייצאו לרחובות בשמחה? ספק גדול.
סביר יותר להניח שהתוצאה תהיה הפוכה. אזרחים שיחוו הרס, אובדן והשפלה, לא יפנו בהכרח לפיוס אלא למשמעות האירוע. ולעיתים המשמעות הזו מתורגמת לשנאה. ביום שאחרי, אם וכאשר יגיע, הם לא יעמדו מול מציאות של שחרור אלא מול חורבן. ומהחורבן הזה עלולה לצמוח הקצנה, לא מתינות. הרס מוליד הרס, לא כחוק טבע, אלא כתגובה אנושית לטראומה.
לכן ייתכן שמדובר במלחמה לשם מלחמה. מצב שבו עצם ההתמשכות היא המטרה. לשתק מדינה הרבה יותר קל מאשר להניע אותה, אך השיתוק הזה אינו מייצר פתרון, אלא כאוס מתמשך. המצב הזה משרת היטב את מי שמוביל אותו. הוא מסיט את עיני האזרחים למקומות אחרים. במקום לשאול שאלות על אחריות, על כישלונות ועל סדרי עדיפות, הציבור מתכנס סביב פחד, סביב תחושת חירום, סביב דגל. במציאות כזו, ביקורת נתפסת כבגידה, ספק כחולשה, וההיגיון נדחק הצידה.
מלחמה, במובן הזה, אינה רק עימות צבאי. היא גם כלי שליטה. היא מצמצמת את מרחב החשיבה הציבורי, ומייצרת היררכיה ברורה: יש מי שיודעים, ויש מי שצריכים לציית. וכאן מתגלה הפרדוקס. ככל שהמלחמה מתארכת, כך מתברר שאין לה נקודת סיום ברורה. אין רגע שבו ניתן לומר "הושג היעד", משום שהיעד עצמו לא הוגדר באופן שניתן למדידה. במקום יעד יש תהליך, במקום הכרעה יש התמשכות. והתמשכות היא מצב נוח למי שמבקש לשרוד פוליטית.
בזמן מלחמה, כמעט כל דבר אחר נדחה. שאלות של חברה, כלכלה ואחריות שלטונית מוקפאות. והקפאה כזו, עבור מי שנמצא בשלטון, היא לעיתים יתרון. לכן השאלה האמיתית אינה רק מה נשיג מהמלחמה, אלא מי מרוויח מעצם קיומה המתמשך. כאשר אין יעד ברור, אין גם דרך ברורה לסיים. וכאשר אין סיום, המלחמה מפסיקה להיות אמצעי והופכת למצב קבוע. מצב שמשרת מישהו. אבל לא בהכרח את מי שמשלם את המחיר.