הנשיא האמריקני הבהיר לעולם כי ארצות הברית אינה זקוקה למצר הורמוז, וקבע כי המדינות התלויות בו יידרשו להתחיל להגן עליו בעצמן. דברים אלו נאמרו בשעה ש-5,000 נחתים עושים את דרכם למפרץ הפרסי, ושר ההגנה הודיע על הגברה משמעותית של התקיפות. במקביל, דווח על תקיפה חמישית של "פצצות חודרות בונקרים" באתר הגרעיני בנתנז ב-16 השנים האחרונות. המסר אינו סותר אלא מהווה מנוף לחץ: אמריקה מנהלת את המלחמה, אך מגישה את החשבון לאחרים.
הנשיא ציין מפורשות כי ארה"ב אינה משתמשת במצר ואינה זקוקה לו, בעוד שאירופה, קוריאה, יפן וסין תלויות בו וייאלצו להתערב. ברשת החברתית Truth Social הוסיף כי על מדינות אחרות המשתמשות בנתיב לשמור עליו ולבצע בו שיטור. עמדה זו מתאפשרת בזכות עצמאות אנרגטית חסרת תקדים; ארה"ב היא יצואנית נטו של אנרגיה. המלחמה משמידה צואר בקבוק שאמריקה אינה תלויה בו, וכל חבית נפט שאינה עוברת במצר מעלה את מחיר הנפט שהמפיקים האמריקנים מוכרים למדינות שנדרשו להתערב.
הנתונים הכלכליים חושפים את עומק התלות: אירופה מקבלת כ-20% מהנפט שלה דרך המצר, יפן מייבאת כ-90% מהנפט הגולמי שלה מהמזרח התיכון, וקוריאה הדרומית מצויה במצב דומה. סין מייבאת למעלה מ-70% מהנפט הגולמי שלה מהמזרח התיכון ומאפריקה. הודו מייבאת 40% מהנפט שלה דרך הורמוז, ונתון זה משפיע ישירות על ארה"ב, שכן 70% מהתרופות הגנריות האמריקניות מגיעות מיצרנים הודים הזקוקים לנפט להפעלת מפעליהם.
החישוב האסטרטגי מדויק. שתי קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים ושתי קבוצות אמפיביות נמצאות באזור או בדרכן אליו. צרפת פרסה את נושאת המטוסים שארל דה גול, אך אף מדינה אחרת לא התחייבה לכוחות שטח משמעותיים. טראמפ מנהל את הפריסה הימית הנרחבת ביותר מאז עירק 2003, תוך דרישה מהנהנות מהפריסה לתרום או לשאת בתוצאות. המנוף עובד כי הכוחות בשטח; האיום המשתמע הוא שאמריקה פשוט תפסיק להגן על הנתיב.
מדינות אלו ניצבות בפני חסמים מבניים: מגבלות חוקתיות ביפן, פוליטיקה פנימית בקוריאה וציים אירופיים המותאמים לים הבלטי ולא למפרץ. סין לא תשלח ספינות לצד הצי המפציץ את שותפתה אירן. הדרישה נועדה לייצר מימון, ויתורים דיפלומטיים ומנופי סחר ממדינות שכלכלתן מדממת תחת מחיר נפט של 166 דולר, בזמן שאמריקה מוכרת את שלה בפרמיה. אין מדובר בחלוקת נטל, אלא בתמחור הנטל. המצר הוא המוצר, המלחמה היא המצגת, וללקוחות אין ספק חלופי.