משפחה שכזו: אמריקנים לא זיהו, ולפיכך לא ידעו לבטא את שם אחי, ברק. עד שהגיע הנשיא בארכק חוסיין אובמה, והשם נהפך לשגור בפי כל, מלשון תקווה ושינוי. גם עם שמה של אחותי, "סיגל", יש לאמריקנים בעיה, והדבר הקרוב ביותר אליו הוא השם סי-גאל (שחף) בשל השיוך לסטיבן סי-גאל. דווקא עם השם שלי, ארי, הבעיה היא לא עם האמריקנים כי אם עם הישראלים מבית. האמריקנים פשוט מעגלים את השפתיים והריש שלהם נשמעת מעוגלת, בניגוד לזו שלנו - הגרונית והמחוספסת. לי זה לא מפריע, הלא הם אמריקקים (נאמר בחיבה יתרה).
דווקא מכל ישראלי מצוי הייתי מצפה לשמוע את השם "ארי" במלרע, עם ההדגשה על החלק השני, הוא ה-"רי." במקום זאת, אני נתקל בד"כ ב"אאאא" ארוכה (מלעיל), וה"רי" נבעלת בסוף. כולם נראה מכירים את הפתגם "אריה שאג, מי לא ירא; ה׳ אלוהים דיבר, מי לא ינבא" - דברי הנביא עמוס (ג׳:8), אך בשגרה מעדיפים את המלעיל על המלרע, וכך אני ממשיך לתקן או להתעלם. דבר לא עזר מהלך חיי כולם, והנה הגיעה מלחמת "שאגת הארי", וסוף כל סוף אין אחד שמסרס את השם או מבטאו במלעיל במקום במלרע. זו שאגה של כאב ואובדן, התעוררות ונחרצות, חדורת אמונה ונכונות לעשייה.
המלחמה החלה בי"א באדר, התאריך העברי בו התרחש הקרב בתל חי (ב-1 במרץ, 1920). בערבו של אותו יום מת מפצעיו יוסף טרומפלדור שפיקד על הגנת המקום. לפני מותו אמר "טוב למות בעד ארצנו." יוסף טרומפלדור, שהיה גידם, שילב את עבודת האדמה עם השמירה - ידו האחת אוחזת... על שמו ושם שבעת חבריו שנפלו באותו יום נקראת העיר "קרית שמונה." אנדרטת האריה השואג מוכרת לכל ילד ומבוגר במדינת ישראל, והנה, מאה ושש שנים אחר כך, התעורר לו אותו אריה ויצא לקרב.
בשבוע הרביעי של המלחמה התברר שהאירנים, גם כשהעומדים בראשם מקופדים אחד אחרי השני, נלחמים היטב. ללא חיל אוויר או צי ימי, ובכל זאת, ברגע שישראל פגעה במסוף גז שלהם, הם פגעו בתגובה בבתי הזקוק במפרץ חיפה. וכשארה"ב פגעה בנתנז, אירן כיוונה לדימונה ופגעה שם ובערד. ישראל פוגעת במצבורי הטילים ובמשגרים, כמו גם במקומות הייצור, אך לאירנים יש מלאי של הפתעות, והם משחררים אותן בשכל, ופגיעתן הולכת וגוברת. בתחילה היו אלו טילים בליסטיים ענקיים וכבדי משקל, עכשיו אלו טילים מתפזרים - כל אחד הופך לכמה עשרות פצצות המכסות שטח רב. אין פעולה מצידנו ללא תגובה הרת אסון מצד אירן. ועוד היד נטויה. אלו לא התכונות המאפיינות צד שהולך להכנע. ודאי שלא בזמן הקרוב.
נזכור שחמאס-דאעש החזיק מעמד שנתיים וחצי, ויצא כשידו על העליונה. הם התלו בנו, התעללו בשבויים, ועוד הייתה להם החוצפה והתעוזה לערוך טקסי שחרור מבחילים ביותר. חיזבאללה פוגע בישראל מדי יום. והחות׳ים עוד לא אמרו את דברם, ואפילו הנמר האמריקני התקפל בפניהם בעבר הלא רחוק. מסתבר שכל הפגיעות באירן לא מספיקות עדיין. המפלצת הולמת לכל עבר, ופגיעתה רעה עד מאד.
אז מה עושים כשאין פינה בטוחה בארץ מהנקודה הצפונית ביותר בואנו לאילת, ומהירדן לים? ליושבים בארץ מאפיין מאוד משונה, המבדיל אותם מכל העמים: הם לא מחפשים לברוח (אולי מחוץ למשפחות הון ושלטון עשירות ומפונקות עד מאד). נהפוך הוא - כ-170 אלף ישראלים בחרו לחזור - חלקם בדרך-לא-דרך - ברגע שרק התאפשר. כמו אנשי כוחות הביטחון וההצלה הרצים לתוך לב אזורי סכנה במטרה להציל חיים, כך גם משפחת ישראל המורחבת חוזרת ארצה. (הם, אבל לא הישראלים היושבים בניכר, שחייהם - חיינו - נותקו מהארץ.)
אחרי מלחמת שנים עשר הימים עם אירן, אמיליו מוגילנר, אמן רחובותי, יוצר ברחבת השוק העירוני בסמוך למקום פגיעת טיל אירני ביום השני למלחמת "עם כלביא" יצירה יוצאת דופן: "פסל עוצמתי בדמות אריה העשוי כולו ממתכת שנאספה מההריסות." עיריית רחובות מתארת את הפסל ש"מציג בגאווה את כוחנו, אחדותנו ויכולתנו לצמוח לתקומה מתוך השבר" ומזמינה "לראות את תהליך היצירה מתהווה מול העיניים." הפסל עצום ומרשים, והוא מזכיר את ההרס באזור (חלונות החנויות ברחוב הרצל הסמוך - הרחוב הראשי של העיר - התנפצו כולם). ואני חושב איך דבר מתקשר לדבר - גבורה ועשייה, ערכים עליהם גדלנו, מלחמת שבעה באוקטובר שנמשכת עד עצם יום זה, "דור הנצחון", "עם כלביא" ועכשיו "שאגת הארי."
האם אמיליו ידע מראש (כמו אולפני כמה ערוצי טלוויזיה) על תחילת שאגת הארי? וֹדאי שלא. הוא עסק במלאכה הרבה לפני כן, פרי מוחו וידיו. מה מתאים יותר מאשר לפסל אריות נוספים ולהציבם בערים שונות ברחבי הארץ? יש כל כך הרבה חומר גלם, שצריך רק להפכו לחומר ביד היוצר (לאחר שחבלני המשטרה מכריזים שמותר). כשהעיר שדרות סבלה משך למעלה מעשור מירי בלתי פוסק של פצצות, בחצר של תחנת המשטרה אספו מאות מהן וכל אורח זר שהיה מגיע לעיר הוזמן לראות את אותה התצוגה. בימינו, כל שבר טיל או שבר מיירט יכול להיות בגודל מכונית או אפילו אוטובוס. אלו שברים מארץ הענקים ממש, ולכן הם כל כך מסוכנים. אך במקום שיהפכו לפסולת, ניתן להפוך אותם ליצירות אומנות, לאריות שואגים, מתהלכים בגאווה, זקופי קומה, שומרים על כל הלביאות והגורים.
עוד יגיעו ימים וילדים ישחקו ברחובות, קול צחוקם ישמע למרחקים, וקשישים וזקנים באים בימים ישבו להם להתחמם בשמש, ליהנות ממראה הילדים, מהידיעה שהארץ תשקוט, שעוד רגע קט יגיע אליהו הנביא לבקר ולשהות. ברחבי הארץ יהיו פזורים אותם פסלים, אנדרטאות חיות, עדות לגבורת העם, בעורף ובחזיתות, ולראש הממשלה שהוביל את עמו למנוחה ולנחלה, לארץ האבות, לארץ ישראל. הוביל משך 40 שנה במדבר, אך לא זכה להכנס, ממש כמו משה רבנו בזמנו.
עוד יגיע היום וניתן יהיה לחזור לטייל בארץ בבטחה, ולהזכר במלחמת כל המלחמות, מלחמת יום הדין, שהביאה לסוף הסיוט ולחזון אחרית הימים. עוד ישאג האריה הטורף ברחובות הארץ כולה, ישאג כדי להוכיח לעולם כולו שהוא שבע ובדרכו לנוח, ושאוי למי שיעז להפריע למנוחתו. ישאג שכן את מעמדו הוא ביסס, ואין עוררין מעתה ועד עולם.
ניתן רק לשער, שבאותו חזון, כדברי הנביא זכריה (י"ד:16), עמי כל הגויים כולם יעלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה׳ צבאות, ולחוג את חג הסוכות. ונותר רק לקוות רק שהמלחמה לא תמשך לה עד חג הסוכות כי אם תסתיים במהרה בימינו.
בשנתיים האחרונות ישבנו עם כסאות ריקים, מוכנים ומחכים לניסים- לשבויים שיחזרו בחיים
ויצטרפו אלינו, והנה השנה אנחנו מחכים לאליהו הנביא שיצטרף אלינו לשולחן הסדר. אלא שאליהו הנביא נמצא עתה בחזית, עסוק הוא בהגנה והשגחה אלוקית על עם ישראל וצבא ההגנה לישראל ביבשה, באוויר ובים (מעליו ובתוכו) בארץ ישראל ובכל מקום ברחבי העולם.
ואנחנו שמבינים זאת כל כך מבליגים על הרצון שיצטרף אלינו ומחזקים את ידיו בתפילה נושנה - חדשה שימשיך ויגן ושתהיה זו המלחמה האחרונה.
ערב פסח התשפ"ו חל בשבוע החמישי למלחמת "שאגת הארי."