ואולי בכלל זה לא התחיל בשאגות הלביאה והארי אלא ימים רבים ושנים אחדות לפניהם - כאשר בשבעה באוקטובר הגיע סוף העולם הַיָּשָׁן וְהַיָּשֵׁן שלנו והמיט עלינו, לבד מהאסון עצמו, גם שורה ארוכה של אובדנים, ובהם - הסבלנות.
איפה הסוכרזית בבקשה, שאלתי. "אתה לא רואה?", שאל ובעצם זעף וקצף וגער בי אחד האנשים שעבדו מאחורי דלפק הקפה. "לא, אני לא רואה", השבתי, "אם הייתי רואה לא הייתה סיבה לשאלתי", פירטתי. משהו בשקט שבו אמרתי את הדבר הפשוט, הנכון, המובן מאליו לכאורה, נגע בלבו, ככל הנראה וככל הנשמע. הוא אמר "סליחה, תבין אותי, כולם היום על הקצה, אדוני".
האם זה הסבר? האם זה תירוץ? האומנם - כולם על הקצה? אתם? אני? ואם כן, על קצה מה? - קצה צוק? על-פי תהום? האם לרגלינו הניצבים על הסף פעור בולען ענק, תהומי, של חושך קיומי? האם הישארותנו על הקצה אינה מסכנת אותנו?
מי מאיתנו לא שמע באחרונה את המשפט "אנשים איבדו את זה לגמרי". איבדו את מה? את השארית המתכלה של האמונה כי יהיה פעם טוב? שאנחנו עוד נראה את הימים האחרים? איבדו את הקשב, את הריכוז, את הסבלנות ואת שאר התכונות שהיו אמורות לאפיין ולייחד אותנו כחברה סובלנית, סבלנית, מכילה ומלאת חמלה?
האם את מקומם של הידע, הערכים, היכולות והכישורים, שהיו מצויים עד זה מכבר בארגז הכלים של החיים, החליפו האלימות, קוצר הרוח, הבריונות, הגזענות, שנאת האחר באשר הוא אחר? האם מעתה ואילך הקול היחיד שיישמע יהיה קולם החד והצורם של הכוחניים באשר הם, אשר דבר אינו מקודש בעיניהם לבד מעצמם ומביצור מעמדם בזכות הכח?
מה בסך-הכל רציתי? מה כבר ביקשתי? גלולה זעירה, כדי להמתיק לעצמי את הקפה ורגע בחיים על הקצה, סוכרזית אחת. ותראו איזה סיפור הפכה הבקשה הפשוטה הזו להיות. עיניכם הקוראות עדות.
המאמר הזה אינו קריאה בקפה. הקפה הוא רק דוגמה, דוגמית. הוא רק בבואה, שבה ניבט הדיוקן הקולקטיבי שלנו בימים אלה, שבהם "כולם על הקצה"- במירכאות ובלעדיהן. מרוטים עד קצות העצבים הרופפים, פקועי סבלנות, כמו מיתרים שנפרטו בחוזקה יתרה, אנחנו צריכים להשתדל יותר, להתאמץ יותר, להצליח יותר, להיות טיפה רגועים יותר במקום הזה, שבו, כמאמר המשורר "מפרפרים חיינו" ובימים אלה, שלא רק הפרוזדורים מפרפרים אלא גם הסלונים ואף חדרי השינה, ביתר שאת.