תארו לעצמכם את האירוע הבא: דונלד טראמפ מחליט לאיים על אזרחי ישראל, שאוי יהיה להם אם הם לא יצביעו בבחירות הקרובות לסנימין נתניהו, לשותף שלו למלחמה הנוכחית, שנכון להיום נדמה שהופכת ממלחמה של 'ימים ספורים', למלחמה ללא תאריך תפוגה, תאריך שלא נראה באופק. טראמפ, שנראה בימים אלו אובד עצות, ושמבין שלכאורה הונו אותו, הוא הנשיא הראשון שמוכיח לעולם שהוא עדיין יכול לעשות מה שהוא רוצה, לא רק בארה"ב, אלא סביב כל העולם.
מסתבר, שנוצר מצב אבסורדי, שענק וגמד מנהלים עולם ומלואו, עולם שבו האמת מתה, והשקר הופך לאמת. זה כבר מזמן לא דבר חדש. למעשה, ניתן להבין שהאמת טבעה בים המלל של כל מיני בעלי תפקידים, שכל מה שהם עושים, הוא להלל את מעשיהם, לרמוז ש'יהיה טוב', אבל אולי או לא בדיוק בטוח. וכן, שהניצחון, הופך להידמות לבן אנוש, וכנראה נתקע באיזה שהוא מקום בדרך, אבל לא ברור בדיוק היכן. לא נראה שממש איכפת לו הניצחון, או משהו שדומה לו, שנכון להיום מיליוני בני אדם ממתינים לו, בגללו.
אולם אולי לרגע ניתן לחשוב להפך. הניצחון כן תופס גובה, אבל מחליט שהוא ישתלט על העולם. דמיינו שהאיום הזה אינו נותר בגדר מילים בלבד, אלא מחלחל אל תוך השגרה. לא דרך טנקים ולא דרך מטוסים, אלא דרך משפט אחד, ציוץ אחד, רמז אחד שמספיק כדי להזיז מיליונים. לא כי הם מאמינים בו, אלא כי הם כבר כל כך מבולבלים, ובפועל אינם בטוחים במה כן להאמין.
וכך, לאט ובהתמדה, מתהווה מציאות חדשה: לא עוד מדינות שמנהלות מדיניות, אלא מנהיגים שמנהלים תודעה. לא עוד גבולות גאוגרפיים, אלא גבולות של פחד. והפחד הזה, כמו עשן, אינו מכבד קווי הפרדה. הוא חודר לבתים, לקרייני הטלוויזיה, לשיחות סלון, לשיקול הדעת הפשוט של אדם שמבקש, בסך הכול, לחיות את חייו.
ובתוך כל זה, מושג ה'ניצחון' הולך ומתעוות. פעם הוא היה יעד, משהו שניתן להצביע עליו. היום הניצחון הוא סיפור שמספרים לנו, דמות ערטילאית שמרחפת מעל, מבטיחה להתגלות "בקרוב", אבל תמיד דוחה את עצמה לעוד יום, ועוד קצת, וחוזר חלילה. הניצחון כבר אינו תוצאה של פעולה, אלא תירוץ להמשך הפעולה. ואולי זה באמת לב העניין. כי פשוט לא מחפשים את הסוף. כי סוף מחייב הכרעה, והכרעה מחייבת אחריות. הרבה יותר נוח להישאר באמצע, באזור האפור שבו הכל אפשרי ושום דבר אינו מוכרע. שם אפשר להמשיך לדבר, להבטיח, ובעיקר להסביר מדוע עדיין לא. למרות שזה ברור, עדיין מחפשים תשובות.
ובתוך הערפל הזה, האזרח, שיכולותיו מצטמצמות כל העת, הופך לצופה. לא שותף, לא מקבל החלטות, אלא עד. עד למהלכים 'גדולים' שמתרחשים מעל ראשו, עד להצהרות שנאמרות בשמו, ובסוף לפחדים ש'מושתלים' בו מבלי שבחר בהם. בקיצור, 'כלי שרת".
ואז עולה שאלה פשוטה, כמעט נאיבית: אם הכל מותר, אם הכל אפשרי, אם האמת יכולה להתהפך ברגע אחד, מה נותר לאדם הפרטי? אולי רק דבר אחד, קטן אך עיקש: ה'יכולת להטיל ספק'. לא לקבל כמובן מאליו את הקולות הרמים, לא להתרשם מהבטחות גדולות מדי, ולשאול שוב ושוב: מי מרוויח מהסיפור הזה, ומדוע הוא ממשיך להיכתב ללא סוף, ו'האם לאלוהי הבחירות הבאות פתרונים'?