בימים אלו מורטי העצבים אחרי התעמלות לילית של ריצה-מדדה בסיוע הליכונים מחדרנו בדיור המוגן למקלט, מתחדדות שאלות הקשורות לפרשת השבוע וההפטרה אותה קורא הנער בן השלוש עשרה בשבת. אנחנו עדים למאבק מדמם, בו קשורות מעצמות, שבארון הספרים שלהן יש מקום מכובד לקוראן, לברית הישנה ולברית החדשה - שלושה ספרים, המקדשים את החיים, שלושה ספרים, שהמשותף להן בריאת עולם לתכלית שכולה טוב. תכלית זו דומעת בבית שמש ובקרית שמונה. היא שואלת שאלות, שברחו ממענה באלפי בתים שאין להם מרחב מוגן, וגישה אליו נמנעת מהם. קדושת החיים היא עבורם בבחינתם מלל סרק של משחק ברולטה עם חייהם. הפרשה וההפטרה דנות בסוגיית הקורבנות של בעלי חיים. ואני היושב בימים אלו לעתים קרובות במקלט מוגן, חש שאלפים רבים שאין להם את המקלט הבטוח, כפי שאני זכיתי, אני רואה אותם בבחינת הקורבנות על המזבח במשכן באוהל מועד הארעי של פרשת השבוע, ובמשכן הקבע - בית המקדש בהפטרה, בימי הנביא ירמיהו. ועל כך אני מצר. כי לפני שיוצאים למערכה צבאית חייבים לדאוג לביטחונו של העורף, ואסור להשאיר עורף חשוף בקריית שמונה ובמנרה, במלכיה ובשלומי. בעוד פרשת "צַו "בספר "ויקרא" מתמקדת בקורבנות כדרך להתקרבות אל ההשגחה האלוהית, הנביא ירמיהו בן חלקיהו מן הכוהנים אשר בענתות בארץ בנימין מדגיש בהפטרה, המצורפת לפרשת השבוע, כי הוא אינו שם פניו לעבר קדושת הקורבנות, אלא מטיל את כל יהבו על דרך העשייה המוסרית היומיומית, שבת לוויה נאה לה מקבלת את ביטויה בתפילה. הנביא ירמיהו לועג לדפוסי החיים הטקסיים, שהתגבשו והתעצמו בחברה הישראלית, לפיהם הקורבנות מלאו את מקומם של דפוסי החיים הערכיים, וזה בא לידי ביטוי בהתרסתו הקשה בפרק ז' פסוק כ"א: "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהֵי צְבָאוֹת אֱלוֹהֵי יִשְׁרָאֵל - עוֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָּשָׁר". ניכרת נימת הלעג של הנביא ירמיהו לקורבן העולה - שמחייב שריפה מוחלטת של הקורבן. כן ניכרת נימת הלעג גם לקורבן הזבח - שמלווה בטקסי אכילת בשר בעל החיים, שאותו העלו לקורבן. העשייה במישורי החיים הדתיים לתפיסתו של הנביא ירמיהו חייבת לקבל ביטוי בקשב רב לעולם הערכים המוסרי של ההשגחה האלוקית וביישומם של אותם הערכים בחיי היומיום - "שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֶאֱלוֹהִים." (שם, פס' כ") ירמיהו ממשיך דרכו של הנביא ישעיהו האומר לנו בפרק א' פסוק י"א - "לָמָּה לִי רָב זִבְחֵיכֶם, יֹאמַר ה', שָׁבַעְתִּי עוֹלוֹת אֵילִים...דָּם פָּרִים וּכְבָשִׁים...לֹא חָפַצְתִּי" מה כן מבקש ה' מכם - "לִמְּדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט..." (שם, פס' י"ז) הנביא ירמיהו כואב את ההתדרדרות בחיי החברה הישראלית, שהוסיפו לקורבן בהמה קורבנות אדם. עדות מצערת ומכאיבה אנחנו מקבלים בספר מלכים ב' פרק כ"א פסוק ו', המעיד על כך שבירושלים המלך מנשה "הֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ...הִרְבָּה לַעֲשׁוֹת הָָרַע בְּעֵינֵי ה' ". אני מבקש את סליחת הקורא על הסטייה מהנושא, כשאני מעלה את השאלה הכואבת, איך דווקא המלך, שבטקס דתי העלה באכזריות את בנו באש כקורבן והרבה לעשות הרע בעיני ה' בשלל מישורי חיים, הוא המלך היחיד מבין מלכי יהודה וישראל, שזכה להגיע לשיא של חמישים וחמש שנות כהונה כמלך בירושלים. הנביא ירמיהו יוצא חוצץ נגד הקדושה, שמייחס עם ישראל לקורבנות כדרך לעבודה דתית. בנבואותיו מזדקרת שלילה מוחלטת של התופעה, כפי שזה בא לידי ביטוי בספר ירמיהו בפרק ז' פסוקים ל'-ל"א: "כִּי עָשׁוּ בְּנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי נְאוּם ה' וּבָנוּ בָּמוֹת הַתּוֹפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶּן הִנֹּם לִשְׁרוֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בְּאֵש, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" ניכר שמה שמניע את ירמיהו זו התפיסה המחייבת לְקַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים. כשאנחנו מדברים על ערכי קדושת החיים, אותם מבקש הנביא ירמיהו שנקדש, אני מציין בכאב, שבשנת 2026 כחברה מעדנו בקדושת החיים. מעדנו, כי לא אמצנו עד תום את הנתיב אותו סלל לנו ספר קהלת בפרק ט' פסוק י"ח - "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב". מעדנו, כי סגדנו לכוחנות. באמצעות כלי קרב אנחנו מבקשים להשיג את יעדנו המדיניים, ולא הקשבנו למשאלתו של קהלת באותו פרק בפסוק ט"ז - "טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה" - טוב השיח המדיני משיח של כלי קרב אוויריים, טוב השיח המדיני מגילויי הגבורה של חילי צבא הגנה לישראל ועורף איתן, המשלם מחירים דמועים של שכול וכאב.