הלילה ירד על מוסקבה. שלג כבד כיסה את חומות הקרמלין, מטשטש גבולות כמו מפות שנמחקות ונכתבות מחדש. בחדר העבודה הגדול שבארמון הסנאט ישב ולדימיר פוטין מול שולחן עץ עצום, אורכו כחמישה-עשר מטרים. על השולחן היו פרושות מפות העולם, קווי גבול, נתיבי נפט, אזורי השפעה ולצידן כוס תה שהתקררה מזמן.
דפיקה נשמעה בדלת.
"יכנס", אמר פוטין מבלי להרים את עיניו.
פסיכולוג נכנס, משקפיים עבות על פניו ותיק שחור בידו. הוא נעצר לרגע, מביט בשולחן הארוך, מבין מיד את חוקי המשחק.: מרחק הוא כוח. הוא התיישב בקצה הרחוק. פוטין ישב בקצה השני. מרחק ביטחון, מרחק של שליטה.
"זה מפגש טיפול", אמר הפסיכולוג בשקט. "לא חקירה."
פוטין חייך חיוך קטן. "בלאט. טוב לדעת."
שתיקה נמתחה ביניהם.
"איך אתה מרגיש בזמן האחרון?" שאל הפסיכולוג.
פוטין משך בכתפיו. "אני מנהל עולם. אין זמן להרגיש."
"אבל בכל זאת?"
"יש הרבה רעש בעולם."
"מה הכי מטריד אותך?"
פוטין הרים יד והצביע על המפות. "העולם כולו."
הפסיכולוג הנהן. "זה נשמע כמו עומס."
פוטין נשען לאחור. "נו טוב... תראה, כל אחד חושב שהוא אסטרטג בלאט אבל משטר לא מפילים בלי להתחשב בשחקני המשנה הנסתרים."
"מי למשל?"
"בי למשל" ענה וחייך
"מי עוד למשל?" שאל הפסיכולוג .
"יש ליצן חצר אחד בקייב", אמר פוטין בחיוך קר. "שחקן."
"שחקן?"
"כן. פעם קומיקאי על במה קטנה. היום הוא על במה גדולה יותר. הבמה של העולם. אבל עדיין במה. הבעיה היא לא השחקן... אלא הקהל."
הפסיכולוג רשם. "ואיך זה גורם לך להרגיש?"
"בפוליטיקה", אמר פוטין ביובש, "הקהל מחליט מי מנצח. לא האמת."
שתיקה נוספת.
"מי זה הקהל? " שאל הפסיכולוג
"תראה את מדינות אירופה למשל, הם הקהל." ענה פוטין.
"הם יושבים ביציע. צופים, מתרגשים, ומשלמים לי עכשיו הרבה יותר על הדלק... וזה עושה לי טוב מאוד לכלכלה."
"ומה לגבי המזרח?" שאל הפסיכולוג.
פוטין התכופף קדימה, כאילו מדובר בלוח שחמט אחר.
"האזור הזה... הוא לא בעיה. הוא הזדמנות."
"באיזה מובן?"
"כאשר יש כאוס? יש ביקוש. כאשר יש מלחמה? יש מחירים."
הוא הקיש קלות על אזור המפרץ במפה.
"אם הנפט זורם? העולם רגוע. אם הוא נעצר? העולם משלם. ואני", הוא חייך, "יודע למכור כשהעולם בלחץ."
הפסיכולוג הביט בו. "ומה לגבי ישראל?"
"מדינה קטנה עם ביטחון עצמי גדול", אמר פוטין. "כמו פינצר שנובח על אריה ולא עושה הרבה". בעולם שלנו? זה לפעמים לא מספיק כדי לשרוד. הם צריכים להשתלט על שטחים. גם על ירדן. גם על כל דרום לבנון. להראות לכולם שיש מחיר אמיתי ויש שינוי בחשיבה ההגנתית שלהם. להשתלט על שטחים ולנצל הזדמנויות. כמו שאני עשיתי באוקראינה"
"ואתה מכבד את זה?"
"אני מכבד תוצאה."
"ומה לגבי נתניהו?"
פוטין חייך. "הוא מדבר הרבה ורק עכשיו התחיל לעשות. טוב שהשתחרר מכל הגנרלים בגרוש. זה אומר שהוא מבין קהל. בפוליטיקה? זה נכס ויש לו שורשים רוסיים. זה? זה אומר הכל."
הפסיכולוג המשיך: "ומה לגבי סין?"
פוטין הצביע שוב על המפה, הפעם מזרחה. "סין לא משחקת משחקים קצרים. היא חושבת בדורות. אני חושב בעסקות."
"איזה עסקות? עסקה זה טראמפ. מה לך ולו? " שאל הפסיכולוג
אם טראמפ יפסיק לעדכן קורדינטות לזלנסקי אז אולי אני לא אתן קורדינטות של הכור בדימונה למשמרות המהפכה באירן." הוא חייך בממזריות ואמר "בסוף? הם קונים, ואני מוכר."
"ומה לגבי אירן?"
כאן פוטין עצר לרגע. ואז אמר בשקט: "בפוליטיקה אין חברים. יש אינטרסים."
הוא נשען לאחור.
"אם אירן חזקה מדי? היא מתחרה. אם היא חלשה מדי? היא לא שימושית. האיזון הוא המפתח."
"ואיפה אתה ממקם את עצמך?"
"בדיוק באמצע", אמר. "קרוב מספיק כדי להשפיע. רחוק מספיק כדי להרוויח."
הפסיכולוג הביט בו בדריכות.
"אתה אומר בעצם... שאתה מרוויח מהכאוס?"
פוטין חייך. "אני לא יוצר כאוס. אני יודע לעבוד איתו."
הוא הקיש שוב על מפת הנפט.
"אם יצוא נפט מאזור מסוים נפגע? המחיר עולה. אם המחיר עולה? אני מרוויח. פשוט מאוד."
שתיקה כבדה נפלה בחדר.
הפסיכולוג סגר לאט את המחברת. "אני חושב שסיימנו להיום."
"כבר?" הרים פוטין גבה.
"כן."
"ומה האבחנה שלך?"
הפסיכולוג קם, מביט בו בפעם הראשונה ישירות. "אתה לא צריך פסיכולוג."
"למה?"
הוא חייך בעדינות. "כי נראה לי שכל העולם כבר בטיפול. בטיפול שלך."
הוא יצא.
פוטין נשאר לבד.
הוא הביט שוב במפה. לא כגאוגרפיה, אלא כמאזן רווח והפסד. קווי גבול נראו לו כמו גרפים. מדינות כמו משתנים.
לצידו נח טלפון אדום.
הוא לחץ על הכפתור.
"כן?" נשמע קול מנומנם מהצד השני.
"בלאט... עבודה יפה ב"גולף בפרסי" אתה עושה", אמר פוטין בשקט. "העולם נע בדיוק לאן שצריך."
"אני באמצע משחק גולף", ענה הקול. "אבל אל תדאג. יש התקדמות. היום יהיה יותר חורים בדשא."
פוטין חייך קלות. "בגולף... כמו בגולף גם בגולף הפרסי. הכי חשוב לדעת איפה להנחית את הכדור."
שתיקה קצרה.
"אז תמשיך לשחק", הוסיף. "רק תזכור. כששדות נפט נפגעים... יש מי שמרוויח."
הוא חייך וניתק.
שוב שקט.
השלג המשיך לרדת על הקרמלין.
פוטין הביט במפה בפעם האחרונה ולחש לעצמו: "העולם לא צריך יציבות... הוא צריך איזון. ואני דואג לאיזון.".
חיוך דק עלה על פניו. ממזרי. כזה ממזרי שיודע שהוא משחק משחק כפול. חיוך של שחקן ערמומי שלא מחפש לנצח משחק אחד, אלא לשלוט בכל הלוח.