מטוטלת מצב הרוח הלאומי נעה, מאז ה-28 בפברואר 2026, בין חרדה קיומית לבין חדוות אופוריה, בין התפעלות והתרוממות רוח לנוכח ההישגים הצבאיים מול אירן, לבין רוח נכאים כפועל יוצא של אזעקות ושיגורים תכופים של טילים בליסטיים. על פני הדברים מונחל בציבור הרושם כי המדובר בשני צידיה של משוואה, עד כדי הטלת ספקות באשר לצדקת העילה הישראלית ליציאה למלחמה, ולרציונליות הכרוכה בהמשך ניהולה, שכן שימור מורל איתן של העורף הישראלי אינו מובן מאליו. בהינתן חשיבה פשטנית מעין זו, אין תמה שבכלי תקשורת מסוימים נזרק לחלל האוויר המושג "לחתוך הפסדים", הן בקונטקסט האמריקני, כמו גם זה הישראלי, ובמשתמע לחתור לסיום כאן ועכשיו, ולעזאזל מטרות המלחמה.
אנו עדים אפוא לניסיון לחולל סוג של הנדסת תודעה ציבורית דפיטיסטית, כזו שתטמיע בספקטרום תמונה קודרת המזהה בכל יללת צופרי האזעקה באמצע הלילה, בבחינת עדות מוחשית לכישלון ההימור הישראלי-אמריקני מול אירן, ולפיכך ביטוי מובהק להעדרה של אסטרטגיה משוכללת וסדורה הכוללת גם תחנת יציאה אל מול ההישג הנדרש. הלך רוח קודר זה, המקבל אמפליפיקציה כל אימת שנגרמות פגיעות בנפש בעורף, הגם שהן למרבה המזל, בסופו של עניין בדרגות חומרה, לרוב מינוריות למדי, בעיקר בזכות מערכת ההגנה האווירית הרב-שכבתית של צה"ל, משתלב גם במגמה דווקאית ומתוזמרת, לגמד מהישגיהן של ישראל וארה"ב במערכת "שאגת הארי", ולקבע את מושג ה"דשדוש" כמאפיין את מצב הלחימה.
ייאמר כאן כי תמונת המציאות במערכה שונה בתכלית, ורצופת הישגים טקטיים ואופרטיביים חסרי תקדים, שרשמו ישראל וארה"ב יחדיו. המהלך הצבאי בתיאום אופרטיבי מלא עם פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (CENTCOM), הוא ללא אח ורע בתולדות המלחמות בעת החדשה, והוא תולדה של שיתוף הפעולה האסטרטגי שנרקם בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארה"ב. העליונות האווירית והשליטה הכמעט מוחלטת במרחב האווירי של אירן, במידה רבה פרי ההצלחה הפנומנלית שרשמה ישראל במבצע "עם כלביא", יצרו את תנאי הבסיס לביצוע כל המשימות הייעודיות (איסוף מודיעין, תקיפה, לוחמה אלקטרונית ויירוט) והוצאתן אל הפועל של אלפי גיחות התקיפה של ארה"ב וישראל ברחבי אירן. העובדה שעלה בידי חיל-האוויר להשמיד את רוב רובו של מערך הנ"מ האירני כבר ביוני 2025, מבלי שהיה סיפק בידי אירן לשקמו עד לפתיחת המבצע הנוכחי, הינה הוכחה ניצחת למכה הדרמטית שספגו האירנים במבצע "עם כלביא" ולא פחות מכך, לנחיתות הטכנולוגית של מערכות הקרקע-אוויר שהיו בידי טהרן.
מכת הפתיחה שומטת הלסתות של מבצע "שאגת הארי" גילמה בעת ובעונה אחת את דוקטרינת "הלם ומורא" ("Shock and Awe") האמריקנית, עם דוקטרינת "העריפה" (the Decapitation Doctrine), שנועדה להוציא את האויב משווי משקלו על-ידי חיסול ממוקד של מנהיגיו. מאז ה-28 בפברואר מנהלות ארה"ב וישראל מבצע שיטתי עתיר הישגים צבאיים, השולל מאירן את יכולותיה הצבאיות, התעשייתיות הביטחוניות, והתשתיתיות הלאומיות שלה. בתוך כך ניכר מאמץ מתוכנן להימנע מפגיעה והרס נכסים אזרחיים באירן, כדי שלא לפגוע במוטיבציה של מתנגדי השלטון לפעול בהמשך להפלת משטר האייתולות. גם מזווית הראייה המודיעינית-אסטרטגית, ניתן להעריך ביושר, כי האימפקט המצטבר של הסיכולים הממוקדים בקרב צמרת המשטר, בדגש לחיסול שדרת ההנהגה בראשות המנהיג העליון עלי חמינאי, וככל הנראה, ניטרולו של יורשו מוג'תבא חמינאי, מייצר בהכרח כאוס שלטוני מהותי, שאותותיו המצטברים צפויים לצוף על פני השטח בטווח הזמן הקצר.
באותה נשימה, ובשונה מהערכותיהם של פרשני מיינסטרים בישראל ובארה"ב, קיימת סבירות גבוהה כי "השתלטות" זרועות "משמרות המהפכה" על אדני המשטר המתערערים, אינה מבשרת רדיקליזציה נוספת של אירן, אלא אך הקרנת רושם, בכל מחיר, לצרכי תעמולה, של כושר הישרדות וסוג של המשכיות, בהנגדה למציאות העגומה השוררת במדינה. בכל מקרה, אין להתעלם מהעובדה שהמתיימרים להנהיג את אירן במערכה אינם אלא קצינים מהשורות השנייה והשלישית, ללא ניסיון מבצעי או מנהיגותי ראוי לציון. תמוה כי פרשנים ומומחים ישראלים נחשבים, מתעקשים עדיין לטעון כי מוג'תבא חמינאי חי ואפילו מעורב בקבלת החלטות, הגם שלא הופיע ברבים ולא השמיע את קולו מאז "בחירתו" ליורש. היעדרו מהספקטרום המנהיגותי והתקשורתי הוא אירוע דרמטי בפני עצמו, שהיה ראוי לנצלו באופן ממוקד למטרות לוחמה פסיכולוגית לא רק כלפי הציבור האירני, אלא גם להטיחו בפני אנשי משמרות המהפכה והבסיג', אשר חשופים בלעדית למסריה של מכונת התעמולה האירנית. הדעת נותנת כי מוג'תבא, לא רק שהוא "נוכח-נפקד", אלא שיש להתייחס אליו בלשון עבר.
על אף האמור לעיל, ניכר כי האווירה הקודרת המוטמעת בציבור הישראלי, שואבת את צידוקיה מעובדת המשך שיגורי הטילים הבליסטיים לישראל, ומכאן תחושת הייאוש לפיה לא ניתן להכריע את אירן, גם במעורבות פעילה של ארה"ב. אין להתכחש למציאות מטרידה זו, אשר משבשת במידה רבה את שגרת החיים בארץ, הגם שהנתונים העובדתיים מוכיחים כי בפועל, ביטויו של איום זה קטן שבעתיים מהפוטנציאל שהוערך מלכתחילה. אין זה עניין של מה בכך, אלא שמהלכי הפתיחה של המערכה פגעו אנושות במערך הטילים הבליסטיים והמשגרים, ובהמשך מנוהל בהצלחה מסע ציד אינטנסיבי לגריעת יכולות אלה עד להפיכתן לשוליות.
יודעי ח"ן מצביעים על ההתמקדות האירנית בפיתוח וייצור מערך טילים בליסטיים נרחב ומשוכלל, כלקח מובהק של "מלחמת הערים", שהיה השלב האלים במלחמת עירק-אירן בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הטילים הבליסטיים של עירק היו המרכיב המכריע בכניעתה של אירן, נוכח הפגיעה המורלית המצטברת בקרב אוכלוסיית הערים הגדולות במדינה. אין ספק כי האירנים מיישמים לקחים אלה במערכה הנוכחית, באופן המשתקף במיקוד ירי הטילים הבליסטיים לעבר ריכוזי אוכלוסייה. השאיפה להניע לחץ ציבורי על הממשלה כדי שזו תפעל להפסקת אש ללא דיחוי, היא אפוא אסטרטגיה מוכרת וצפויה, ולפיכך אין תמה שהאירנים שואבים עידוד ממגמות מסתמנות בדעת הקהל הישראלית לדחוף לסיום מעשי האיבה.
כך או אחרת, חשוב להפנים כי נשק הטילים הבליסטיים נותר למעשה האמצעי היחיד שבאמצעותו יכולה אירן לאיים על ישראל, לא מעט בשל האפקט הפסיכולוגי הבלתי מבוטל שנודע לכל שיגור, הגם שבפועל, מצליחים אמצעי ההגנה הישראלים ליירט את הרוב המוחלט של האיומים בהקשר זה. טועים מי שמזהים בעצם המשך שיגורי הטילים בבחינת ביטוי לתפקוד סדור של מערך הפיקוד והשליטה של אירן, למרות התקיפות האמריקניות-ישראליות. בפועל נהיר כי מערך הטילים הבליסטיים של אירן הוכה קשות, וממשיך להתנהל תחת איום מאמצי הציד המתמידים של מטוסי ישראל וארה"ב. השיגורים הבודדים שאירן מחלצת בנתוני המערכה, הם סוג של ניצול הזדמנות, בעיקר של תנאי מזג אוויר בעייתיים, כאשר המשגרים נחשפים לדקות ספורות וממהרים לחפש מחסה מיד לאחר השיגור.
ניתן לאפיין את המודוס-אופרנדי האירני בסוגיה זו כביטוי מוחשי של מצוקה וחוסר אונים, ומעשית, כניסיון נואש לשדר מסר של איתנות, ללא כיסוי של ממש. בפועל הארסנל השיורי של מערך הטילים הבליסטיים לטווח בינוני (טילים ומשגרים) שבידי אירן, הוא מוגבל ומפוזר במספר מוקדי פעילות, כך שניתן להוציא מכלל חשבון מטחים רחבי היקף. בקונטקסט של המשבר סביב סגירת מצר הורמוז, אין ספק כי אירן הלכה צעד אחד רחוק מדי, וסביר כי האולטימטום של הנשיא טראמפ נותן אותותיו, ומקרב נתונים של "הרמת ידיים" מצידה של אירן. העובדה שהאירנים אצו רצו לפתחו של הנשיא האמריקני בתחינה ש"יעצור את הסוסים", מבשרת את ראשית ההתקפלות האירנית וייתכן גם את "הספירה לאחור" של המשטר הפנאטי הנוכחי בטהרן.