יש רגעים שבהם תפקיד ציבורי נבחן לא בכוח, לא באסטרטגיה ולא בכותרות אלא באנושיות. כזה הוא הרגע שבו צה"ל, הצבא שאתה מופקד עליו, הרג בשוגג אזרח ישראלי, חבר קיבוץ משגב עם. זה לא עוד אירוע שניתן להסתפק בו בהודעת דובר צה"ל יבשה. זה לא עוד סעיף בדוח תחקיר שייקבר במגירה. זה רגע שמחייב אותך - כן, אותך אישית - לעלות צפונה, להגיע למשגב עם, להסתכל בעיני המשפחה, החברים, הקהילה, ולומר את שתי המילים שהמדינה לעיתים מתקשה לומר: טעינו, אנחנו מצטערים.
אדוני השר, נדמה שלדימונה הגעת מהר יותר. אולי כי היא יושבת עמוק בקונצנזוס. אולי כי הביקור שם נוח יותר פוליטית. אבל תושבי משגב עם אינם פחות אזרחי ישראל. הם לא פחות זכאים לנוכחותך, לא פחות ראויים להתנצלותך. כן, אני יודע - רובם אינם מצביעי ליכוד. גם ראש המועצה האזורית ויו"ר הקיבוץ אינם נמנים עם מתפקדי המפלגה שלך. סביר להניח שהם גם לא ישפיעו על מקומך בפריימריז הבאים. אבל כאן בדיוק נבחנת מנהיגות: האם אתה שר הביטחון של מדינת ישראל, או שר הביטחון של קבוצה פוליטית מצומצמת?
התחושה בצפון - ולא רק במשגב עם - היא של הזנחה. בקריית שמונה, למשל, תושבים שואלים איפה אתה. ראש העיר אולי מזוהה עם הליכוד, אבל לא נמנה עם חוגי הכוח במפלגה, והתוצאה, כך נראה, היא נוכחות דלה שלך ושל משרדך בשטח. בזמן שתושבים חיים תחת איום מתמשך, הם מצפים לראות הנהגה, לא רק לשמוע הצהרות.
במשגב עם המקרה חמור שבעתיים. כאן לא מדובר רק בהזנחה אלא בטרגדיה. אדם יצא מביתו ולא חזר, בגלל טעות אומללה שלנו. של הצבא שלנו. של המדינה שלנו. דווקא משום כך, ההתנצלות איננה חולשה - היא עוצמה. היא אמירה ברורה של אחריות. היא מסר לחיילים, למפקדים, ולאזרחים: אנחנו לא מתחמקים, אנחנו לא מתרצים, אנחנו עומדים מאחורי מעשינו גם כשהם קשים.
אדוני השר, קח איתך את הרמטכ"ל, את אלוף הפיקוד, ואת מי שצריך. אבל בעיקר קח איתך לב פתוח. סע למשגב עם. שב עם המשפחה. שמע את הכאב. אל תמהר. ואל תדבר בסיסמאות. כי בסופו של דבר, ביטחון איננו רק טנקים ומטוסים. ביטחון הוא גם האמון שבין האזרח למדינה. והאמון הזה נסדק. יש לך הזדמנות לתקן. לא את האובדן, אותו אי-אפשר להשיב. אבל כן את התחושה שמישהו שם למעלה רואה, שומע, ואכפת לו. אל תחמיץ אותה.