תושבי מדינת ישראל הפכו לציבור מותש שמופקר בלי אופק וניזון מהסיסמאות. הגיע הזמן לומר את זה בצורה ברורה, חדה, בלי קישוטים ובלי פחד - מה שמכנים כאן שוב ושוב "עורף חזק" איננו עדות לחוסן לאומי זו הישרדות יומיומית של אנשים שנדחקו לפינה, שממשיכים לתפקד כי אין להם ברירה אחרת. ילדים קטנים, נערים ומבוגרים נשחקים בשקט, לא מתוך חולשה, אלא משום שהקרקע מתחתיהם כבר אינה יציבה. זו אינה תקופה של קושי רגעי, אלא מציאות מתמשכת של פחד וחוסר ודאות, ללא יד מכוונת שתספק אופק או תחושת כיוון. זקנים מאבדים תקווה לא בשל רגישות יתר, אלא מפני שחוסר האונים הפך ממצב זמני לשגרה.
ובתוך המציאות הזו ניצבים החקלאים, לא כסמל ולא כסיפור השראה, אלא כאנשים שממשיכים להיאחז באדמה יום אחר יום. הם מגינים עליה בפשטות עיקשת, גם כשהעתיד מעורפל, גם כשאין הבטחה. לא מתוך סיסמה, אלא מתוך בחירה. וזו האמת שצריך לומר בלי קישוטים: זה לא חוסן, זו שחיקה. לא עוצמה, אלא הישרדות. וכשחברה שלמה מתרגלת לשרוד במקום לחיות, זו כבר לא גבורה. זו נורת אזהרה. בזמן שהשאלה הפשוטה מכולן נותרת ללא מענה: לאן זה הולך?
מול זה, האולפנים מלאים בדיבורים. פרשנים, מומחים, "גורמים יודעי דבר" כולם מדברים בביטחון, מנתחים, מסבירים. אבל מאחורי הרעש הזה מסתתר חלל, מעט מאוד אמת, מעט מאוד אחריות, וכמעט אפס תשובות אמיתיות. התחושה אינה של שקיפות, אלא של ערפל מכוון, או גרוע מזה, של חוסר ידיעה שמוסתר מאחורי מילים.
וכאן צריך לעצור ולהבהיר, זו לא תבוסתנות. זו בגרות. זו לא חולשה, זו דרישה לגיטימית של אזרחים להבין מה נעשה בשמם, לאן מובילים אותם, ומה המחיר שהם מתבקשים לשלם. חברה בוגרת לא מסתפקת בסיסמאות, היא דורשת כיוון. וכשמסירים את המעטפת, נשארות שתי אפשרויות בלבד, ושתיהן קשות, או שאין שום תוכנית ליום שאחרי, או שיש תוכנית, והיא כה בעייתית עד שמעדיפים לא לחשוף אותה. כך או כך, המשמעות אחת, הציבור מופקר!
הציבור הישראלי איננו "עורף חזק" במובן הרומנטי שמנסים לשווק לו. הוא ציבור מותש, שמחזיק את עצמו בכוח, בעוד המערכת שאמורה להחזיק אותו לא מתפקדת כפי שנדרש ממנה. והמנהיגות? במקום להוביל, היא מגיבה. במקום לשרטט דרך, היא נגררת אחרי אירועים. ולכן צריך לומר את זה בלי הסוואות, בלי פחד ובלי ניסיון לרכך את האמת: המלך עירום. לא כמטאפורה נוחה, אלא כמציאות חדה שמסרבת עוד להתחבא. זה כבר לא רגע של ניסוחים זהירים, זה רגע של חשבון נפש. רגע שבו נגמרים התירוצים, נגמרות האשליות, ומתחילה האחריות.
די לשתוק. די להעמיד פנים. זה לא כוח. זה הרגל של הישרדות שמתחזה לעמידות. זו שחיקה מתמשכת שמבקשים מאיתנו לקרוא לה גבורה. אבל אין בזה גבורה, יש בזה עייפות, יש בזה פחד, ויש בזה היעדר הנהגה שמסוגלת לומר את האמת. והאמת פשוטה וקשה, המציאות כבר כאן, והיא לא משקרת.