בימים אלו התותחים רועמים. כמעט מדי יום שומעים על הרוגים. הסרט הזה התחיל ב-7 באוקטובר 2023 והוא עדיין לא תם. לפעמים ההיסטוריה אינה נקבעת במלחמות גדולות או בהחלטות דרמטיות בשדה הקרב. לפעמים היא נקבעת ברגע קטן אחד. החלטה אחת, נאום אחד, צומת אחד בזמן. כמו בסרט "דלתות מסתובבות". בסרט זה, חייה של הלן, הגיבורה, מתפצלים לשני מסלולים שונים בגלל רגע קטן בתחנת הרכבת התחתית, כך גם מדינות יכולות לעבור דרך "דלת מסתובבת" של ההיסטוריה. ישראל של שנת 2023 עמדה בדיוק מול דלת כזו. במציאות שאנו מכירים, הממשלה הכריזה בתחילת אותה שנה על רפורמה משפטית רחבת היקף. ההכרזה הובילה לגל מחאה אדיר, לפילוג עמוק בחברה הישראלית ולחודשים ארוכים של מאבק ציבורי שהסיט את תשומת הלב הלאומית אל תוך עימות פנימי חריף. הקרע הגיע גם ביום העצמאות וגם ביום כיפורים. במאמר זה ננסה לדמיין מציאות אחרת. ננסה לדמיין עולם מקביל. נחזור לאותו יום בירושלים, למסיבת העיתונאים שבה ציפו כולם לשמוע על רפורמה משפטית. שם הדלת ההיסטורית תתחיל להסתובב לכיוון אחר. שר המשפטים יריב לוין מקבל הוראה חד-משמעית מראש הממשלה לא לכנס מסיבת עיתונאים. במקומו ראש הממשלה עולה אל הפודיום ואומר: "אזרחי ישראל היקרים, ממשלת ישראל מחליטה היום להשקיע עשרות מיליארדי שקלים בתוכנית לאומית לחיזוק החברה: בספורט, בחינוך, בקהילה ובבריאות הציבור." הכסף, כך מוסבר, אינו מגיע מהעלאת מיסים או מהגדלת הגירעון, אלא מהסטה אסטרטגית של משאבים. חלק מתקציבי החירום והמלחמות, שהמדינה משקיעה בהם במשך עשורים, מופנים להשקעה בדור הצעיר ובחוסן החברתי. ההכרזה מפתיעה את כולם. יום למחרת כל אזרחי ישראל מתרגשים ומתפעלים מהחזון. מיליארדים מועברים למגרשי ספורט ולחינוך הדור הצעיר. בתוך חודשים מתחילה תוכנית הבנייה הגדולה ביותר של מתקני ספורט בתולדות ישראל. אולמות כדורסל בבתי ספר בפריפריה. מגרשי כדורגל וטניס שכונתיים. מרכזי ספורט קהילתיים פתוחים בערבים ובסופי שבוע. מאות אלפי ילדים ובני נוער מקבלים מסגרת פעילות קבועה אחרי הלימודים. מאמנים מקצועיים מגויסים למערכת החינוך. תוכניות מצוינות בספורט ובמנהיגות נפתחות בכל רחבי הארץ. הרעיון פשוט. חברה שמחזקת את ילדיה מחזקת גם את עתידה. במקביל להשקעה בספורט מוזרמים מיליארדים נוספים למערכת החינוך. כיתות קטנות יותר. הכשרת מורים מתקדמת. תוכניות מצוינות במדעים, טכנולוגיה, אומנויות וספורט. בכל עיר מוקמים מרכזי נוער שמציעים פעילות לאחר הלימודים. הכל חינם במימון ממשלתי מלא. ספורט, מוזיקה, הדרכה חברתית ולימודים. המטרה אינה רק הישגים לימודיים אלא בניית קהילה. בניית חברה אחרת. בהדרגה כולם מתכנסים לאווירה ציבורית קולקטיבית ומחנה השמאל מחליט להצטרף לממשלה. מוקמת ממשלת אחדות לאומית. הוויכוחים הפוליטיים נעלמים. החברה לא רק שאינה קרועה אלא כולם נדהמים מהממשלה שמייטבה עם כולם. יש אחדות. יותר אנשים נפגשים במגרשים, בפעילות קהילתית, בפרויקטים משותפים. ילדים חילונים ודתיים משחקים באותה קבוצה. נערים מהפריפריה מגיעים לאליפויות אזוריות. מרכזי הספורט הופכים למקומות מפגש. פה עולה השאלה הגדולה. כאשר היסטוריונים בעולם המקביל הזה מביטים לאחור על שנת 2023, הם שואלים שאלה אחת שמרחפת מעל הכול. האם הבחירה בדלת הזו של ההיסטוריה הייתה יכולה למנוע את 7 באוקטובר 2023 ואת המלחמות שבאו אחריו? אני נוטה להאמין שכן. יתכן מאוד שהשקעה באיחוד של העם הייתה תופסת אותנו יותר מוכנים. יותר אור לגויים. אולי גם בעזה היו מקנאים והיו רוצים יותר ספורט. הממשלה הייתה מזמינה את החמאס לשיחות של שלום. היו מתקיימים דיונים על פיתוח הספורט גם שם. גם בחברה הערבית בישראל. היו חותרים לחברה מאוחדת יותר, רגועה יותר ובטוחה בעצמה, חברה כזו, לעיתים רואה סכנות מוקדם יותר, מקבלת החלטות צלולות יותר ומגיבה מהר יותר. ייתכן שההיסטוריה הייתה נשארת בדיוק כפי שהיא. אבל ייתכן גם שהיא הייתה נכתבת אחרת. רגע אחד, דלת אחת. כמו בסרט שממנו שואב המאמר הזה את השראתו. ההיסטוריה לפעמים מתפצלת ברגע קטן. נאום אחד. החלטה אחת. דלת אחת שמסתובבת לכיוון אחר. השאלה שאולי תמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות היא לא רק מה קרה אלא מה היה קורה אם היינו עוברים דרך הדלת השנייה. בחיים כמו בחיים, דלתות מסתובבות אינן אפשריות אבל אני מציע שלאחר שהתותחים הרועמים ירגעו והם ירגעו בקרוב, אז כבר ניתן יהיה להתפנות לבחור בדלת שלא נבחרה אז בשנת 2023 ולהיות מרוכזים באיחוד ובגיבוש החברה למקשה אחת.