יש משפטים שלא נועדו לכותרת. הם נועדו להדליק נורה אדומה בוהקת, אפילו צועקת.
כשהרמטכ"ל אומר ש"ללא הכרעות מיידיות בסוגיית הגיוס, צה"ל עלול לקרוס לתוך עצמו", זו לא דרמה רטורית. זו אבחנה שאסור להישאר לה אדיש. נכון, צה"ל לא יקרוס מחר בבוקר. הוא לא ייעלם. אבל הוא עלול להפסיק לתפקד כצבא שמסוגל להגן על המדינה ועל אזרחיה, לאורך זמן.
הסיבה לכך גם פשוטה וגם ברורה. צה"ל נשען היום על שכבה הולכת ומצטמצמת של אנשים שנושאים בנטל שוב ושוב. אותם אנשים נקראים למילואים פעם אחר פעם, עוזבים עבודה, משפחה, חיים שלמים, וחוזרים שוב ושוב לאותו קו, או אולי קו אחר. אבל ברור שהם מגיעים לקו. נכון להיום. הם כבר במצב שהם בעצמם אינם יודעים מהו מצבם.
צריך לזכור שגם למערכת הזו יש גבול. אי-אפשר להחזיק את המערכת במתח שיא לנצח. כשהעומס גדל, וכפי שקורה כבר חודשים רבים, שבהם חלקים גדולים יחסית באוכלוסייה אינם משתתפים, זה כבר לא רק מחסור בכוח אדם. זה שבר באמון בהסכם בין האזרח למדינה.
ברגע שאדם מרגיש שהוא נושא בנטל ושאחרים פטורים ממנו, המוטיבציה לא נשחקת לאט, היא נשברת. וזה רגע מסוכן באמת. לא שאין חיילים, אלא שאין נכונות להיות חיילים. המשפט של הרמטכ"ל הוא למעשה תרגום פשוט למציאות מורכבת: אם לא תהיה החלטה אמיצה וברורה מי נושא בנטל, לא יהיה מי שיישא אותו. זו לא שאלה של ימין או שמאל, דתיים או חילוניים, ובטח זו לא שאלה של דת או חילוניות.
זו שאלה אחת בלבד: האם החוזה בין המדינה לבין אזרחיה ממשיך להתקיים. ברגע שהאיזון הזה נשבר, כלומר כשיש מי שנושאים בנטל ומי שלא, החוזה מתפרק. וכשהחוזה מתפרק, לא רק הצבא נחלש, גם החברה עצמה. ללא הגשמת חוזה כזה, שום צבא אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, כפי שמסתמן עתה יותר ויותר.