"הלוא את יודעת שנצא בלי כלום. דווקא בגלל היותי צורף ומשבץ אבנים טובות, יערכו אצלנו חיפוש קפדני לפני העלייה למטוס, ואיני יכול להסתכן במעצר, אפילו אפשר שאקבל כלא באשמת ניסיון להברחה". זוהי אהבה המסתתרת תחת עלבונות: למרות שמדלין מרבה להטיף לנחום על שתייתו ועל חוסר סבלנותו, נחום יודע כי מתחת לעלבונות קיימת מסירות אין קץ אליו. היא מטפלת בו במחלתו במסירות, מבשלת לו מאכלי עבר ומנסה לרפא אותו בכל דרך אפשרית. העקירה מבגדד והעלייה לארץ העקירה מבגדד מכבידה מאוד, וגם השפעת כור ההיתוך: העקירה מתוארת כטראומה, כשבר בחייהם. המעבר מהנהר (החידקל) לים מסמל את השינוי הקיצוני בזהותם. כור ההיתוך בישראל נחווה כסביבה מנוכרת המנסה למחוק את זהותם המקורית של העולים ולחנכם מחדש כמו היו ריקים מתרבות. העולים נתקלים בפטרונות, בהשפלה בלשכות העבודה ובבוז כלפי תרבותם, שפתם והמוזיקה שלהם. התוצאה היא תחושת תלישות, מרירות ושסע פנימי עמוק בין העבר המפואר להווה הדל. כור ההיתוך זימן מפגש בין עולים מהתפוצות השונות. כך נוצרה הזיקה בין נחום לגולד. גולד הוא ניצול שואה מאירופה הנפגש עם נחום במוסד הסופני ("הסנטוריום"): הזיקה ביניהם היא גורל יהודי משותף שהפגיש ביניהם. קשר זה מבשר את המפגש המכאיב אך ההכרחי בין מזרח למערב בישראל. נחום מסייע לגולד לשבור את שתיקתו ולעמת אותו עם עברו הכואב. נחום חווה בימי השואה את ה"פרהוד". בכך הקשר ביניהם מוכיח כי הסבל האנושי והצורך בנחמה חוצים גבולות ותרבויות. נפש בנפש נוגעת. דמות מפתח ברומן: סמירה מפעם לפעם נטווים ברומן רמזים לדמותה המסתורית של סמירה: סמירה היא הבת הסודית של נעמן (אחיו של נחום) וסלימה, אישה מוסלמית מבצרה. דמותה מופיעה תחילה בתצלום שמועבר לנחום בסמטה חשוכה בבגדד, ומהווה את החלק החסר בפאזל המשפחתי. היא מייצגת את החיים שנשארו מאחור. במהלך הרומן מתברר שסמירה הופכת למלומדת העוסקת בחקר המזרח הקדום והעברית, ובכך היא מסמלת קשר רוחני ותרבותי שמתקיים למרות המחיצות הגאוגרפיות והדתיות. המסר של הרומן "סמאללה" המסר של הרומן: הרומן מעביר מסר שלפיו הניסיון למחוק את העבר בשם "כור ההיתוך" הוא הרסני ויוצר שסע בנשמה. המסר המרכזי הוא שעל האדם להכיר בשורשיו ולכבד את מורשתו כדי לבנות הווה ועתיד אמיתיים. היצירה מדגישה ש"האדם הוא תבנית נוף מולדתו", וגם אם הדרכים לישראל היו שונות ומלאות ייסורים, הזיכרון והאהבה הם הכוח המאחד, כוח שנותן תקווה. נהר החידקל כמוטיב מרכזי הגעגוע לנהר החידקל ושמיעת שיריה של אום כולתום בבית הקפה הם שני מרכיבים יסודיים בזהותו השסועה של נחום. הם מבטאים את המתח בין עברו המפואר בבגדד לבין חייו הדלים בישראל. הגעגוע לנהר החידקל הוא חוט השני של זהותו. הנהר אינו רק נוף גאוגרפי עבור נחום, אלא חלק בלתי נפרד מנפשו ומזהותו. על-פי הרומן נחום "נולד ליד הנהר ומת ליד הים", פער המסמל את המעבר מהקיום השלם והמוכר לקיום הזר והסופי. הנהר הוא משפחתו, הוא זהותו. הנהר נתפס כזירה של חיים ומוות: החידקל היה זרם חיים שסיפק דגה, פרנסה ומרחב בילוי, אך גם כמקום של סכנה. הוא קשור לזיכרונותיו: אירוע מכונן בזהותו הוא הצלת אחיו נעמן מטביעה בנהר; האח נותר עוין לו, כי הציל אותו מהתאבדות בנהר. הנהר הוא גם הלב שנשאר מאחור: נחום חש בישראל שליבו נשאר "שם", בנהר, בגלל ההכרח להסתגל למציאות החדשה שנתפסה בעיניו כמנוכרת. הגעגוע לנהר כולל ערגה לריחות, לדקלים ולדגים הצלויים על הגדה ("סמק מסגוף"). כל אלו יוצרים בו תחושת תלישות וזרות במולדת החדשה. העלייה לארץ החריפה את הניגוד שבין הנהר לים. אבדו הרוגע והנוחם. אום כולת'ום כחוט מחבר אל העבר העולים אל הארץ מתחברים לעבר ולזיכרונותיהם. אום כולת'ום סימלה עבורם את המוזיקה של עברם: זו גם משמעות הטקס של שמיעת אום כולתום בבית הקפה. שמיעת שיריה לא הייתה בילוי סתמי, אלא טקס תרבותי ופולחן רגשי עמוק, שחיבר את העולים לשורשיהם. הם חשו חוויה של זהות משותפת. המוזיקה הזאת העניקה לנחום רגעי התעלות מעל חייו הקשים כטייח פשוט. כאן גם שורש הכאב: השיר המיוחד של אום כולת'ום "פכרוני" (הַזכּירו לי) עורר בנחום סערה רגשית בלתי נשלטת. הזעקה של אום כולת'ום: "למה הם הזכירו לי?" בשיר גרמה לנחום להבין שהוא לכוד בתוך זיכרונותיו ואינו יכול להרפות מאהבות העבר, למרות הכאב שהן מסבות לו.

הנאמנות לעבר כה גדולה, לכן נחום חש בגידה מסוימת כאשר אום כולתום הכניסה כלי נגינה מערביים (גיטרה חשמלית) לשיריה המאוחרים. עבורו העדינות והטוהר של הכלים המזרחיים ייצגו את העולם שאיבד. הוא מתקומם נגד השינויים. תחושת הדחייה שלו כלפי הגיטרה החשמלית שיקפה את הדחייה שחש כלפי היחס המזלזל של החברה הישראלית למוזיקה הערבית שאהב. הוא כה דבק בעבר, שכל שינוי בעבר מוטט את הגעגועים היפים. הצריף הופך לסמל של התנפצות הכול. הריסת הצריף משדרת שבר פנימי וגם חיצוני: "הוא ידע שתזכורת זו אינה אלא אזהרה ולא היה בכוחו לעצור את הזיכרונות שהתלוו לביקור בהריסות הצריף. הוא התקדם מעט הלאה מהגשרון, למקום שבו היה הצריף --- הוא התקרב לשרידי סוללת בטון מלבנית ונמוכה שעליה היה מונח פעם הצריף שלו. כשהניח את רגלו על הבטון, מתוך דחף לנגוע בדבר הממשי היחיד שנותר מהמקום שבו חי כחמש שנים, הוא נרתע כי הבטון התפורר. באותו יום, אחרי כמה שנים בעבודות בניין, הוא ידע שבתערובת הבטון החסירו במלט והרבו בחול. היציקה נעשתה ללא ברזל. הכל שידר זמניות. מעברה - מקום של מעבר, מקום של עבר." "הפרהוד" כתחנת מעבר בין התקופות השפעת ה'פרהוד', המסתורין סביב הפנקס השחור (שבו כתב סודותיו) וגורלו המקצועי של נחום בישראל הם צמתים מרכזיים ברומן 'סמאללה' המשרטטים את המאבק להישרדות ולשימור הזהות. עד "הפרהוד" (1941) חיו יהודי בגדד בשלווה מדומה של חיים בדו-קיום עם שכניהם הערבים. נחום ומדלין היו תמימים בשלוותם ולא צפו את הבאות. עבור מדלין, פרעות ה'פרהוד' ב-1941 היו ההוכחה המוחצת לכך שבגדד אינה מקום בטוח עוד ליהודים. במהלך הוויכוחים העזים עם נחום על העלייה, היא משתמשת בזיכרון הטראומטי הזה כ"קלף מנצח". היא מזכירה לו כיצד במהלך הפרעות הוא נאלץ לזרוק את עצמו מגג לגג כשהוא נושא בזרועותיו את התינוק של קרובי משפחה כדי למלט אותו למקום מבטחים. מדלין מזכירה את שני אחיה הצעירים של גיסתו שנעלמו במהלך הפרעות ומעולם לא שָבו, מה שהשאיר את המשפחה ללא קבר אפילו להתאבל עליו. קראתי זאת וחשתי נגיעה אישית: הגיסה הנרמזת כאן היא אמי סעידה, שאחיה הבכורים נרצחו ב"פרהוד". ה"פרהוד" יוצר זעזוע, רעידת אדמה: הקיום בגולה לא נראה עוד יציב. האדמה הייתה שבירה מעכשיו. מבחינת מדלין, בעוד נחום נראה לה דואג ל"רווח" ולמעמדו המקצועי, היא חשה נלחמת על חיי ילדיהם. היא מתעמתת עם נחום שאם יישארו, גורל בניהם יהיה על ראשו של נחום. זו נקודת מפנה בדרך לעלייה לארץ. שיקום המעמד לאחר העלייה לארץ למרות משבר הזהות והעבודה הקשה כטייח בניין, נחום הצליח בסופו של דבר לשוב ולעסוק בצורפות בישראל, אם כי לא כעיסוקו המרכזי והרשמי בתחילה: בית המלאכה בליפט (צריף): בעזרת מדלין שרכשה עבורו ארגז עץ גדול ("ליפט"), הוא התקין לעצמו מחסן ובית מלאכה בחצר השיכון בחולון, שהפך לבסיס למלאכת הצורפות שלו. בעת קריאת הרומן חשתי חיבור לפרקי זיכרונות אלה. כילדים ביקרנו בבית המשפחה בחולון והכרתי את הנפשות הפועלות. ליד בית המשפחה עמד ה"ליפט" של נחום שהחזיר לו את גאוותו להיות צורף. ה'ליפט' גם שימש כמקום המסתור האינטימי ביותר של נחום. שם הוא הטמין את הפנקס השחור שבו תיעד את כספי התמיכה ששלח לסלימה וסמירה בבגדד, סוד שהסתיר אפילו מאשתו מדלין. המעבר משיכון בחולון ומן ה"ליפט" לסנטוריום שבר את רוחו. קרן אור ברומן היא דמותו של גולד, הניצול מן השואה באירופה שחָבר אליו שם. השיח ביניהם הוא התגשמות המושג 'מיזוג גלויות'. נפשותיהם מתחברות: "כשהגיע נחוֹם לסנטוריום, כבר היה גולד מאושפז במקום כחודשיים, וניסה מייד להתקרב לנחוֹם ולא התייאש, גם כשבתחילה זכה לצינה מופגנת ולחוסר שיתוף פעולה. הבדידות הייתה בלתי נסבלת לאיש כמו גולד, וכשועל ותיק בחיפושי קרבה, הבחין שמדובר באיש כלבבו שיש לערער רק במעט את מעטה הסתגרותו, כדי שייוצר ביניהם קשר. זו לא אדישות, אז יש סיכוי, עודד את עצמו. הוא קלט שהדרך אל נחוֹם עוברת אצל מַדְלֵין. כשהגיעו הציע את עזרתו. הוא היה ניצול שואה. ההיכרות בת החודשיים עם המקום, ויותר מכך - ניסיונו במחנה ההשמדה בפולין - עזרו לו ללמוד במהירות את הלכות הסנטוריום. אשת חברו הפעלתנית, שגם חוש ההישרדות שלה היה מפתח, מצאה בהנחיותיו אוצר בלום בכל הקשור לקליטה מהירה במקום ולקבלת טיפול יעיל. הוא סיפר לה את רזי המקום והיא בדרכה ניצלה אותם במהירות. כך נוצר גם קשר שהלך והתהדק בין גולד לנחוֹם, אבל היוזמה בידידות שהתפתחה נשארה של גולד." העלייה לארץ כתחנה של משבר וקרע משפחתי העלייה לארץ היא ליבת המשבר והקרע המשפחתי ברומן 'סמאללה': הקרע בין האחים נחום ונעמן. הקשר בין נחום לאחיו נעמן היה מורכב עוד בבגדד, אך ההחלטה לעלות והחיים בישראל החריפו את הנתק והמשטמה ביניהם: נותרו משקעי עבר לא פתורים בין האחים. אירוע מכונן ביחסיהם היה הצלתו של נעמן על-ידי נחום מטביעה בנהר החידקל. נעמן, שניסה להתאבד, לא הכיר תודה לנחום אלא הגיב במבט "מלא משטמה" על כך שאחיו נחום מנע ממנו את המוות המבוקש. לכך נלווית גם ההתנגדות של נעמן לעלייה: נעמן ראה בעלייה לישראל גזירה שתפריד אותו מאהובתו סלימה ומבתם סמירה. סלימה נתפסה כאהבה אסורה, כי הייתה מוסלמית. נחום, מנגד, ראה בעלייה הכרח קיומי להצלת משפחתו, כפי שדחקה בו אשתו מדלין. הקרע האידיאולוגי והתרבותי בין האחים הלך והחריף: בישראל, נעמן חש שהמדינה היא "נטע זר" המוחק את תרבותם המקורית של יהודי עירק. נחום ניסה, למרות הקושי, להכות שורש בהוויה הישראלית החדשה. נעמן שקע בדיכאון עמוק, מרה שחורה, ובסופו של דבר אושפז במוסד לחולי נפש, שם סירב לקבל ביקורים גם לא מנחום אחיו. הניגוד בין 'הנהר' ל'ים' בסיפורו של נחום הניגוד בין הנהר לים מסמל את המעבר מהחיים למוות, ממולדת אחת לאחרת: הנהר מתואר כסמל לחיים וזהות. נחום "נולד ליד הנהר" (החידקל). זה נתפס כמקור חיים. הנהר מייצג ברומן את בגדד, את השורשים, את הזיכרונות המתוקים של דגי ה'מסגוף' ואת חיי הקהילה השוקקים. הים התיכון וחופיו נתפסים כסמל לסופיות ומוות: נחום "מת ליד הים". הסנטוריום שבו שהה בסוף ימיו שכן על שפת הים בבת-ים. הים נתפס ככוח מנפץ שלווה, המיית גליו נלוותה לאנחתו האחרונה, והוא מסמל את הניכור והסוף בארץ החדשה. נחום המשיך להתגעגע לנהר גם כששכב מול הים. הוא ניסה לדמיין את קולות הנהר כדי להשקיט את כאבי המחלה ולהרגיש שוב "בבית". הוא חיפש איחוי בין הנהר לבין הים. אך הסוף הוא עצוב: המעבר מהנהר לים משקף את הטרגדיה של העולה שנעקר מנוף מולדתו אל מציאות שבה הוא חש תלוש עד יום מותו. הנהר הוא נהר החיים והים הוא ים המוות. המעבר התרבותי מקשה על הסתגלותו של נחום. הוא נאחז בבית הכנסת כאחיזה שמכילה את התום ואת האמונה ואת הניגונים של הבית בבגדד: "היו זמנים שבהם נהג לקום לבית הכנסת לתפילת שחרית של שבת. מאז נפטר אביו, ובייחוד מזמן שעזבו את המעברה באור יהודה, הוא הגיע לבית הכנסת בעיקר בחגים. התפילה חזרה על עצמה וייגעה אותו, והוא לא יכול להחזיק את הכוונה הראויה. כשהיה הולך לבית הכנסת ביחד עם בני משפחה, החברותא הייתה מקהה משהו מהשיעמום --- הזרות, ואולי הריקנות שחש בבית הכנסת גם בחגים, היו ביטוי חלקי לניכור שליווה אותו בשכונה. --- יותר מדי חללי פרידה בקעו מאז העקירה ולא התמלאו אצלו כך. לעיתים היה מתקנא בילדי השכונה, שנראו כאילו נרפאו מהמעבר כבמטה קסם". המכתב של סמירה והמסר של הרומן המכתב של סמירה בסוף הרומן 'סמאללה' מהווה את שיאה הרגשי והרעיוני של היצירה, ומשמש כ"חלק החסר בפאזל" שמאחה את שברי הזיכרונות המשפחתיים. סמירה היא הוכחה חיה לכך שהעבר אינו נמחק, גם אם מנסים להסתירו. המסר של הכותב הוא שהניסיון של "כור ההיתוך" למחוק את זהות העולים היה מוטעה מהיסוד. תרומתו של הרומן "סמאללה" לספרותנו כיום הרומן 'סמאללה' מאת אורי שוחט תורם לספרות העברית העכשווית הצפת נרטיבים של עקירה, עיצוב זהות שסועה וביקורת על מדיניות "כור ההיתוך", תוך מתן קול ייחודי ליהדות עירק ולמורשתה. הוא מצטרף לרומנים "מפריח היונים" (אלי עמיר) ו"חופן של ערפל" (סמי מיכאל) בתיאור העקירה של יהודי בגדד ועלייתם לארץ כדי להיאחז במולדת החדשה.