לא מן הנמנע שבקצב המהיר-להבעית שבו מתפתחת הטכנולוגיה, לא ירחק היום שבו גם הבינה המלאכותית תתיישן, תתייתר ותיהפך לאבן שאין לה הופכין. זה לא תרחיש, ודאי לא נבואה; זה סתם תרגיל ב"נדמה לי". יכול להיות שהבינה מתקנת את עצמה, מדייקת ומשתכללת תוך כדי תנועה, בניסוי וטעייה. אני, מניסיוני הקצר והדל, למדתי אודותיה דברים אחדים. הם אינם מעידים לא על הבינה ולא עליי, אלא אלו הם מקרים שקרו לי במהלך צריכת שירות ממנה.
ראשית, כאשר אני מעיר לבינה על טעות, היא מודה ומתוודה עליה באותה מהירות שבה היא מכינה תצהירים מנוסחים לעילא ועבודות קודש אחרות. שנית, כאשר היא מנסה לתקן טעות, היא משרשרת אותה והופכת אותה חומר ל"צחוקים" שלי. זה מכבר ביקשתי מידע על-אודות מישהו, והיא נתנה לי מידע על מישהו אחר. כאשר הערתי לה על כך, היא שוב הודתה בטעות והציעה לי חלופה אחרת, שגויה ומופרכת אף היא. האם היא נהנית לשרשר את הטעויות שלה?
בנוסף, שאלתי אותה לא מזמן מה היא יודעת עליי. היא בדתה לי ביוגרפיה, הפכה אותי לבעליהם של ספרים שמעולם לא כתבתי, פעם הוסיפה לי שנים ופעם הפחיתה. היא אף הפכה אותי לבעליו של פרס שמעולם לא זכיתי בו, ולא סיפקה מידע על פרס שבו דווקא זכיתי. אני יכול למנות עוד ועוד שגיאות ושגגות, אבל די בכך כדי להעיד על אי-היותה מושלמת. כמו לנו, בעלי הבינה הטבעית, אף לה יש חולשות, ועינינו הקוראות הן עדות לכך.
אולי זה הזמן לנסות לכונן מודל משולב, היברידי, בין שתי הבינות - הטבעית והמלאכותית. הדבר דומה לשכונת הרחבה קהילתית בקיבוץ, אשר יש בה ניסיון לשלב את היתרונות המובנים והגלומים בקיבוץ ולהימנע מחסרונותיו. כך למשל בשכונת ההרחבה בקיבוץ מרחביה, שבה ניסו למשוך אנשים לבנות את ביתם בסלוגן "לחיות קיבוץ מבחוץ", רוצה לומר: ליהנות מהיתרונות של הקיבוץ בלי להרגיש בחסרונותיהם.
באותו אופן, אולי ניתן לשלב בין שתי הבינות ולאפשר למשתמשים בהן ליהנות מהיתרונות של כל אחת מהן ללא חסרונותיה. בעצם, זה מה שאני עושה זה מכבר. כאשר אני שואל משהו את הבינה המלאכותית והתשובה שלה מטופשת ורחוקה מכל תשובה הגיונית, אני אומר לה בלבי: "תרגיעי, צאי למקצה שיפורים". את מה שהיא מחסירה אני ממלא במידע שאותו כרו ממכרות הידע אנשים שהשתמשו לצבירתו רק באמצעות הבינה הטבעית שלהם. עוד חזון למועד.