חנין זועבי חוזרת ותוקפת את ישראל על היותה כוח כובש. אומנם על חלק לא מבוטל מהגדה המערבית שולטת הרשות הפלשתינית ועזה נמצאת תחת שלטון החמאס והם אינם עושים דבר לשיפור מצב האוכלוסייה אבל מבחינת החוק הבינלאומי עדיין ישראל נחשבת לכוח כובש.
הרשות הפלשתינית הצליחה בעזרת תעמולה שיקרית להפוך את ישראל לגורם היחיד האחראי להמשכיות הכיבוש תוך ניצול העובדה שמאז עלה הליכוד לשלטון ישראל מדברת בשני קולות. מצד אחד מצהיר ראש הממשלה
בנימין נתניהו שהוא בעד פתרון של שתי מדינות אך מצד שני הוא ממשיך בבניית התנחלויות ואינו עושה מאמץ כן לנהל מו"מ.
אבל, נתניהו נמצא בשלטון רק בשנים האחרונות. היכן היו הפלשתינים כאשר ישראל הציעה להם הצעות הוגנות לפני עלייתו של נתניהו לשלטון? יתר על כן, מדוע הפלשתינים לא חתמו על הסכם שיביא להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל מ-1936 עד לעליית נתניהו לשלטון בשנות ה- 1990?
הפלשתינים והרשות הפלשתינית דחו במשך שנים רבות את ידה המושטת של ישראל להסכם:
- ב-1936 הציעה ועדת פיל לחלק את הארץ לשתי מדינות. הערבים דחו את ההצעה
- ב-1947 החליט האו"ם על הקמת שתי מדינות. הערבים דחו את ההצעה.
- בין 1948 ל-1967 היו הפלשתינים תחת שלטון ערבי. מדוע הם לא הקימו מדינה?
- ב-1967 לא היו התנחלויות, אבל הצעתו של ראש ממשלת ישראל לוי אשכול ל"שטחים תמורת שלום" לאחר מלחמת ששת הימים נדחתה על-ידי המנהיגות הפלשתינית והערבית.
- הרשות הפלשתינית דחתה אפשרות להסכם ב-2000 בקמפ דויד, שכלל הצעה הוגנת של קלינטון - ברק לפתרון נושא ההתנחלויות, תחת מנהיגותו של ערפאת.
- אבו-מאזן לא השיב בחיוב להצעתו מרחיקת הלכת של אולמרט ב-2008 אף על-פי שהוא הודה בראיון לכתב ה"וושינגטון פוסט" באותה שנה שהצעתו של אולמרט הייתה טובה מהצעת קלינטון- ברק.
נתניהו נאלץ בלחצו של הנשיא אובמה להסכים להקפאת הבנייה בהתנחלויות למשך 9 חודשים כדי שאבו-מאזן יסכים לחזור לשולחן המו"מ. נתניהו הקפיא את הבנייה במשך 9 חודשים, אך אבו מאזן חזר למו"מ רק לקראת סיום ההקפאה ואז דרש 3 חודשים נוספים. הפעם נתניהו סרב. האחריות כאן היא לפחות הדדית.
אבו-מאזן ניצל באופן ציני את חוסר הניסיון והבקיאות של אובמה בסכסוך. העיתונאי הפלשתיני אבו טועמה כתב במאמר שפירסם לאחרונה שהרשות הפלשתינית קיבלה החלטה אסטרטגית לא לנהל מו"מ עם ישראל ולכפות עליה הסדר, להבדיל מהסכם, על-ידי לחץ בינלאומי, ללא כל ויתורים מצד הרשות הפלשתינית. אובמה ממש שיחק לידיו של אבו - מאזן.
אבו-מאזן רוצה מדינה מהאו"ם, ללא הסכם עם ישראל. הוא כלל אינו מעוניין בהסכם עם ישראל כי הסכם יחייבו לוותר על הדרישה ל"זכות השיבה", כלומר ליישובם של הפליטים בישראל. כל בר דעת מבין שיישובם בישראל יהפוך את היהודים למיעוט וכך ניתן יהיה לחסל את מדינת היהודים באורח דמוקרטי. הדרישה ל"זכות השיבה" היא סוס טרויאני לחיסול מדינת היהודים. אם הרשות הפלשתינית תקבל מדינה מהאו"ם בגדה המערבית ועזה, לא רק שלא יהיה צורך לוותר על "זכות השיבה", אלא המאבק לדמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל ימשך עם הדרישה ליישוב הפליטים בישראל.
ראיות שזוהי האסטרטגיה של אבו מאזן ניתן לקבל משתי עובדות נוספות:
- בתקשורת הפלשתינית המנהיגות הפלשתינית כולה, כולל אבו-מאזן, לא רק שלא מוותרים על הדרישה ל"זכות השיבה". הם מכריזים, בערבית - לא באנגלית - שלעולם לא יוותרו על זכות זו. במערכת החינוך מושם דגש על כך וישראל כלל אינה מופיעה במפת האזור במערכת החינוך הפלשתינית. אפילו לא בקווי 1967. במערכת החינוך ובתקשורת הפלשתינית מתנהלת הסתה נגד ישראל והיהודים והיסטוריונים פלשתינים מפברקים היסטוריה מדומיינת לפיה הם צאצאי הכנענים וליהודים אין בארץ כל זכויות. היסטוריונים ומנהיגים אף טוענים שאין עם יהודי ויש רק דת יהודית ולדת לא מגיעה מדינה.
- בהחלטות ועידת הפתח האחרונה ב-2009 יש מספר סעיפים המונעים סיכוי להסכם:
הקפאת ההתנחלויות- תנאי לחידוש המו"מ. גם אם ישראל תסכים להקפאה לא יהיו צעדים לנורמליזציה אלא לאחר חתימת הסכם השלום. במצע מופיע המונח סיום ההתנחלויות. הניסוח מעורפל. אין כל התייחסות לפשרה אפשרית בעניין ההתנחלויות על-פי ההצעה של קלינטון- ברק בספטמבר 2000 עליה חזר
אהוד אולמרט בהצעתו לאבו- מאזן, דהיינו, ריכוז ההתנחלויות בגושים לאחר פינוי המאחזים המבודדים ומתן פיצוי טריטוריאלי משטח ישראל על שטח ההתנחלויות שיסופח לישראל. הפתח עומד על הדרישה ל"פירוק כל ההתנחלויות", דרישה שעלולה להביא למלחמת אזרחים בישראל ולהתפרקותה.
בעיית הפליטים- המצע שולל ישוב הפליטים במדינות ערב ומביע מחויבותו לדרישה של העם הפלשתיני לשיבת הפליטים. לאן ישובו הפליטים? על-פי החלטה 149 עליהם לשוב לבתיהם, כלומר לישראל. שיבת הפליטים לישראל תהפוך את הפלשתינים לרוב ובבחירות דמוקרטיות ניתן יהיה להביא לחיסולה של מדינת היהודים והפיכתה לפלשתין.
ירושלים- במצע מדובר על שחרור האדמות הפלשתיניות, כולל ירושלים. מכאן, שאין כל כוונה להתפשר, למשל, על ניהול משותף של העיר העתיקה והר-הבית.
סיום הסכסוך- המצע מתנגד להכרזה פלשתינית על כך שאין לפלשתינים דרישות נוספות מישראל. כלומר, גם הסכם שלום לא יביא לסיום הסכסוך.
כאשר בוחנים את הסעיפים במצע מתברר שהאופציה נשארת פתוחה ל"שחרור המולדת", ל"שחרור אדמותיו של העם הפלשתיני", ו"למימוש זכויותיו של העם הפלשתיני", על מה, לאחר שהגדה ועזה יהפכו לפלשתין? על שאר חלקי הארץ.
המצע המדיני של פתח הוא מלאכת מחשבת של תיחכום ואחיזת עיניים. המורשת של ערפאת לא נשכחה. עם תנאים כאלה אין כל סיכוי לסיום הסכסוך באמצעות מו"מ.
האחריות של מנהיגי ערביי ישראל
המנהיגים הערבים בישראל אחראים אף הם להעדר הסכם שלום והקמת מדינה פלשתינית:
- הדרישה של מפלגת בל"ד בהנהגתם של חברי הכנסת זאחלקה וזועבי להחלפת מדינת היהודים ב"מדינת כל אזרחיה" משמעותה, למעשה, התנגדות לעצם קיומה של מדינה יהודית ולהמשך הכיבוש עד שמדינת היהודים תחוסל באמצעות מערכה בינלאומית לדמוניזציה ודה- לגיטימציה של ישראל. המצע של בל"ד דורש יישוב הפליטים בישראל.
- הוועד העליון של ערביי ישראל, מכון המחקר החיפאי ועדאלה תרמו אף הם את חלקם לדחיית כל פתרון של פשרה כפי שניתן ללמוד מהחלטות, הצהרות ופרסום הצעות שכל מטרתן חיסול מדינת היהודים על-ידי מחיקת כל המאפיינים של המדינה היהודית והושבת הפליטים בישראל ולא במדינת פלשתין (נא לעיין באתרים של ארגונים אלה).
המנהיגות הערבית בישראל צריכה הייתה לשמש גשר לשלום, להכרה הדדית ולסיום הסכסוך אבל היא לא עשתה דבר בכיוון זה אלא להפך. הרשות הפלשתינית והמנהיגות של ערביי ישראל אחראים לא פחות מנתניהו להעדר הסכם.
לא נותר אלא לקוות שהמפלגה הערבית המאוחדת תחליט לפתוח דף חדש ביחסי ערבים ויהודים בישראל ותשתף פעולה עם הגורמים בפוליטיקה הישראלית החותרים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, לשוויון אזרחי של ערביי ישראל במדינה היהודית ולסיום הסכסוך שהקיז דמים משני הצדדים.