בשנת 1528, המוסלמים המונגולים הרסו מקדש הינדי ובנו תחתיו מסגד: בברי מג'יד. בשנת 1992 המסגד נהרס בידי המון הודי משולהב. רגש נקמה אינו נשכח הוא מחכה ליום מחר. וכך, 500 שנה אחר כך, נקמו ההודים את נקמתם, אותה לא שכחו.
הישראלי, במחנה הימין, שמניינו הוא רוב הציבור בישראל, מביט בעיניים כלות כיצד השמאל הקולני עושה כבתוך שלו במדינה המסכנה, באמצעות שליטה כמעט מוחלטת במוקדי כוח חזקים: תקשורת, עולם המשפט, אקדמיה, תעשיה, כספים, השמאל נותן חסות למהגרים מוסלמים שהתגנבו כגנבים לתוך המדינה, מנדב ראיות מרשיעות, בחלקן מופרכות, לגופים בינלאומיים, ובהם גופים אנטישמיים, מסייע לארגונים פלשתינים הנמצאים בחו"ל, על-מנת לארגן הפגנות כנגד כל מרצה מטעם ממשלת ישראל, שמגיע לאן שהוא בחו"ל, ועוד כהנה וכהנה . אבל, כאמור, קשה לו, לימין, לגבור בעת הזאת על השמאל, והוא מתקומם, מתוסכל, מחריש, אבל ממתין.
בישראל יש שתי עדות שלא שפר עליהן חלקן, בגלל הדרה: מדיר אותם השמאל אשר שולט בכמה וכמה מאחזים במדינה, הוא לא איבד את שלטונו בשנת 1977, השנה בה מפלגת מפאי איבדה את רסן השלטון, אלא שלטון המחנה הסוציאליסטי, האליטיסטי בעיני עצמו, המשיך להחזיק ברסן עוד הרבה שנים, עד ימינו אלה. בארצות הברית קיים מונח שנקרא: קאבאל - cabal. קאבאל, הם אלה בעלי הכוח, המושכים בחוטים. אתם חושבים כי הבית הלבן, או הסנט, או הקונגרס מנהלים את המדינה? טעות. אלה אותם כוחות סמויים, מאחורי הקלעים, הם המושכים בחוטים, ועל פיהם ישק דבר. בישראל, הקאבאל, אינו נסתר, אבל מעוזיו החזקים הינם, כאמור לעיל: אקדמיה, תקשורת, משפט, תעשיה, כספים. אם כן, מי הם המחנות המקופחים?
- מחנה עדות המזרח, אנשיו עמדו מן הצד, זה למעלה מ-70 שנה, ולבד מכמה הפגנות זועמות של ואדי סאליב, והפגנות של הפנתרים השחורים, היה זה בעיקרו מחנה מרוסן, מדוכא, אשר לא היו בידו לא המשאב האנושי הנכון להנהגה, ולא הכלים הארגוניים האחרים, שהם הכרחיים כדי ליטול לעצמו חלק בהנהגה, והוא היה מחנה פסיבי רוב שנותיו, מיום הקמת המדינה ועד היום. פסיבי, אבל לא שוכח, מחכה ליום פקודה.
- מחנה הקהילה הדתית הציונית. מחנה זה הכיר בחשיבותה של חזרת הציונות לארץ אבותינו, שכולל גם את כל שטחי יהודה ושומרון. מחנה זה כבוד רב שמור לו בשל נכונותו ליישב את שטחי יו"ש, נכונות הכרוכה בהקרבה רבה, בסיכון של חיי אדם ושל בני משפחותיהם היקרים. והנה, במקום תודה, ובמקום הערצה על התנחלותם החדשה בארץ אבות, הם זכו למן היום הראשון לרדיפה מלאת משטמה, של אותם מאחזים חזקים בחברה הישראלית: תקשורת, אקדמיה, משפט - שכולם היו נתונים כמעט בלעדית בידיהם של אנשי השמאל.
השינוי ההסיטורי
לא עוד. הנה לנגד עינינו מתחולל שינוי דרמטי, היסטורי: מתוך שני המחנות האלה קמים ועולים כוחות חדשים, שהתנערו מהפסיביות הישנה, בה היו נתונים.
- מחנה עדות המזרח מעלה לקדמת הבמה אנשים מתוכו, שעד היום לא העזו לפרוץ לראש המחנה: דוגמה: משה כחלון. אבל לא רק כחלון. בהדרגה, ישראלים מזרחים משתחררים מהכבלים של רגשי הנחיתות שנכפו עליהם, והם מעזים יותר.
- המחנה הדתי-ציוני..מחנה זה מציג צמיחה מרנינה של השתלבות במערכים שעד כה היו נחלת השמאל: מספר הולך וגדל של צעירים דתיים כובשים עמדות מפתח בקצונה בצה"ל, בתקשורת, באקדמיה ובמשפט. הדוגמה הבולטת הוא נפתלי בנט. אם השמאל התהדר עד כה באנשים שלו: משכילים, רהוטים, יאפים, מתנשאים - הנה קם לו אחד, בנט, שמביס את השמאל על-פי כל קנה מידה: מצליחן, עשיר, משכיל, רהוט, צעיר, מנהיג, כריזמטי - ציין תכונה שלו - קיבלת אותה, יש לו אותה (you name it, he has got it).
האם השמאל מודע למפנה האיטי אבל הבטוח הזה? לא לגמרי. הוא עדיין שוגה בתחושת הרוממות שלו, ההתנשאות.
והשעה תגיע: המחנה הדתי הציוני יגביר את כוחו, יגדיל את מספר הקצינים בצה"ל, ויכניס את נציגיו למעוזים של הכוח בישראל. המחנה המזרחי, מתפתח בהדרגה, לומד את אורחות המערב, בתחילה הוא משתאכנז, על-מנת ללמוד את דרכי המערב, בשלב השני הוא מתפשט מהתחפושת הדוחה של ההתאשכנזות, והוא יוצא חוצץ, נגד העוול הממושך של הקיפוח נגדו.
שני הכוחות האלה יעלו לשלטון, יכריזו על מצב של כמעט מצב חרום, שמחייב התקנת תקנות לשעת חרום, יגבילו, בחוק, את אותן חירויות הנתונות כיום לכל ארגון של זכויות אדם, יתקנו את חוקי היסוד, באופן שיחליש את מעמדו של בית המשפט העליון, יבטאו בגלוי את עמדתם החשדנית כלפי המיעוט הערבי, שרק חלקים קטנים מאוד ממנו נאמן למדינה היהודית, וכי רוב רובו בעצם, מייחל לאותו היום שבו ניתן יהיה לבטל את האושייה היהודית הזאת, נטע זר במזרח התיכון, שצמח לו מאיפה שהוא, מאירופה.
היהודי החדש הדתי, יזכיר לערבי את מקורותיו של היהודי במרחב הזה, מזה אלפיים שנות. היהודי המזרחי יזכיר לערבי את העוולות שגרם לו, בארצות ערב, נישול ושלילת רכוש. שני מחנות אלה יראו לערבי את צדו האחר של היהודי. אותו צד שגרם לערבים, בשנת 1948, לברוח מבתיהם, אחרי שהם ראו מה קומץ של יהודים מסוגלים לעשות לערבים. רמז: דיר יאסין.
ואסיים במה שאמר המשורר יצחק שלו (אביו של
מאיר שלו) כאשר נשאל את השאלה הבאה: "למה ישראל השאירה את פליטי ערב במחנה שביריחו? ולא העבירה אותם אל מעבר לנהר?" ענה המשורר: "לא, מה פתאום? למה להעביר אותם פעמיים? הלא כאשר נכבוש את עבר הירדן המזרחי, נצטרך להעביר אותם שנית..."