רבי נחמן מברסלב מפרש את המילה 'תצווה' מלשון צוותא, יחד. משה רבנו מאחד את כלל ישראל ומחזירם אל נשמותיהם בקיום התורה. המצוות מביאות לאחדוּת הכלל והפרט, הגוף והנשמה, החיצוניות והפנימיות. ואומנם בגדי הכהונה הקרויים בגדי קודש, משקפים אחדות זו. יש לזכור, כי במובן הרחב כל יהודי, שליבו הוא משכן לשכינה, משמש ככוהן בממלכתו. ואומנם הקב"ה מכתיר את ישראל בתואר האולטימטיבי "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
בגדי הכהן הגדול מקיפים את כל גופו, מהאפוד והחושן כנגד הלב, דרך המעיל, כתונת התשבץ והמכנסיים כנגד הגוף, ועד למצנפת על הראש כנגד המוח. את כל הכוחות הרגשיים, הגופניים והשכליים, יש לשעבד אל הקדושה. ייחודה של היהדות הוא בקידוש הגשמיות.
האכילה מתקדשת על-ידי מצוות כשרוּת וברכוֹת (אשר מעֵבר להכרת תודה לה', מרסנות את תאוות האכילה הראשונית והופכות אותה לחווייה רוחנית מענגת), המשפחה - על-ידי מצוות הטהרה, ושמירת השבת מחילולה מתקדשת בנוסף באמצעות הקידוש על היין, לחם משנֶה, הסעודות הזמירות והברכות.
אין כמו חג הפורים הקָרֵב לסמל משמעות זו. כשם שנס פורים היה בדרך הטבע, כך הנצחתו, מעֵבר למגילה, היא בדרך גשמית על-ידי סעודה, משתה יין, עד להשתכרות, משלוח מנות ומתנות לאביונים. אולם בעוד אצל העמים יין ומשתה מתורגמים להוללות, אצל היהודים, בזכות הברכות והמצוות הכרוכות בהם, הם מתורגמים להלל לה', לשמחה פנימית ולהתעלות נפשית. בדרך זאת, כפי שמציינת פרשתנו בקורבן הכהן הגדול, החזה (הלב) והשוק (הגוף) הם תנופה לה'.
הרעיון הביהייביוריסטי, המונח ביסוד קיום המצוות, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, מובלט גם כאן. קיום התורה בפועל משפיע על קבלתה מבחינה רגשית. בדומה למשקולות, המפתחות את הגוף, המצוות הן מכשיר לפיתוח האישיות ולהעשרתה. ואכן, התורה מצווה להעלות נר תמיד באוהל מועד. התורה, המקיפה את כל תחומי החיים - מִקימה ועד שינה, מיחיד ועד חברה, מאיכות הסביבה ועד מערכת השפיטה - מביאה להתעלות תמידית של האדם.