יושב איכר לסעוד עם בנו הקטן,
והאיכר אומר לבנו:
"תסתכל סביב, יא איבני,
ותראה את האדמה השחורה והטובה -
כל זה שלנו.
פעם גרו כאן יהודים 'ציונים',
והם בנו כפרים וחרשו את השדות
ואהבו את עבודת האדמה והפריחו את השממה".
והבן מסתכל על אביו האיכר בעיניים שחורות וגדולות ושואל אותו:
"ומה אנחנו עשינו?"
"אנחנו, יא איבני" - משיב האיכר...
"נלחמנו ביהודים כי חשבנו שהם באו לגזול את אדמתנו.
מאה חמישים שנים נלחמנו בהם.
אבל הם חרשו את האדמה והיו מוכנים להילחם ולמות בשבילה.
הם הקימו יישובים בכל הארץ, וגם מדינה יפה, יא איבני, מדינה 'ציונית',
ולא הצלחנו לנצח אותם".
"לאן הלכו כל היהודים, אם הם היו חזקים כל כך?", שאל הבן...
"הרוח לקחה אותם, יא איבני. הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים.
פתאום נמאס להם מהמלחמה, נמאס להם מהאדמה, והם רצו 'שלום',
ולא רצו יותר להילחם בשביל האדמה, ושלא ימותו יותר החיילים שלהם במלחמה".
"בחייאת אבויה! רק שלום בלי אדמה?
מה יעשו היהודים רק עם שלום בלי אדמה?"
"נעשו מג'נונים היהודים ורק 'שלום' עניין אותם.
והאימהות של החיילים הגיבורים יצאו לרחובות ועשו הפגנות.
ואנחנו, יא איבני, נתנו להם את מה שביקשו, נתנו להם 'שלום'".
"אז לאן הם הלכו, יא אבויה, אם נתתם להם 'שלום'?"
"נתנו להם 'שלום', יא איבני, והם נתנו לנו אדמה. כל פעם קצת.
והיום כל האדמה שלנו וכל 'השלום' שלהם.
יש להם עוד קצת אדמה בחוף הים, אבל למי זה אכפת?
בעוד כמה שנים גם את זה הם יתנו.
הם כבר לא אוהבים אדמה, הם אפילו שכחו מי היו הציונים
שפעם בנו יישובים והפריחו את השממה.
הם הפסיקו לקרוא לאדמה מולדת והם קוראים לה נדל"ן,
וכמה שהנדל"ן יותר קרוב לים הם אוהבים אותו יותר,
כי הוא נותן להם יותר כסף".
"ומתי תיקח אותי לראות את היהודים שגרים בנדל"ן על החוף, אבויה?"
"פעם אקח אותך, יא איבני, לראות את הבתים הגבוהים של היהודים על החוף ליד הים.
ועכשיו תסתכל סביב ותראה את החרמון, הכינרת והתבור,
ודע לך שכל זה שלנו.
וזכור שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן אדם,
יותר יקר מאישה שלו, מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר מ'שלום'".
והאיכר קם לאיטו, אוחז בידו את מחרשתו,
והמשיך לפתוח תלם ארוך באדמה השחורה,
באדמה המקודשת שפעם היה לה חזון,
ושהובאה על מגש של כסף לאויבינו...