לשר הביטחון הבא

התוכנית הרב-שנתית של צה"ל נותנת מענה לשאלות החשובות בנושא בניין הכוח של צה"ל (מה יקנו/יפתחו/יחדשו וכדומה). במאמר מפורט שפרסם אלוף (מיל.) גיורא איילנד אודות התוכנית הרב-שנתית, הוא מסביר מהי, כיצד מכינים אותה ומהן הדילמות אודות התוכנית הרב-שנתית לשנים 2016-2012, בהן המאמר מתמקד. באותן שנים לא הייתה לצה"ל תוכנית רב-שנתית, דבר שלא רק מקשה על ההיערכות של צה"ל, אלא גם על התיקצוב שלו. דבר זה משפיע בצורה ישירה וברורה על התקציב הכללי של ישראל. אחת הבעיות של הכנת תוכנית זו היא הערכת האיומים, משום שבמזרח התיכון יכול להתרחש שינוי של 360 מעלות בתוך חודשיים: אחרי חודש שינוי של 180 מעלות ואחרי עוד חודש עוד שינוי של 180 מעלות. למרות קשיים אלו, צה"ל, הרמטכ"ל ושר הביטחון הבא צריכים להציג לממשלה תוכנית מסודרת המפרטת מהו התקציב הדרוש לצה"ל בשנים הקרובות. לתוכנית זו יש להוסיף קופה קטנה: כמה מיליארדי שקלים שצה"ל יקבל אם יידרש לצאת לעוד סבב לחימה ברצועת עזה או בלבנון. אם באותה שנה לא היה סבב לחימה, הכסף עובר לשנה הבאה. בצורה הזאת, כאשר כולם יודעים כמה צה"ל מקבל ולמה, אפשר לתכנן בצורה יעילה יותר, והכל בלי לפגוע ביכולת של הצבא.

העולם נמצא כעת ברגעי האמת במו"מ בין המעצמות לאירן בנושא תוכנית הגרעין. בעוד שממשלת ישראל ממשיכה לומר שמדובר בהסכם רע, המעצמות בוטחות בהסכם ובאירן. אבל לאור הצהרות חוזרות ונשנות של מנהיגי אירן בדבר מחיקתה של ישראל, ניתן להאמין שההסכם לא יסיים את השאיפות הגרעיניות של אירן, והיא תמשיך ותתקדם לעבר הפצצה. אם אירן אכן תמשיך להתקדם לעבר הפצצה, האתגר של שר הביטחון הבא יהיה לנקוט בכל הפעולות האפשריות כדי למנוע זאת - בין אם מה שתואר לפי פרסומים זרים כמתקפת סייבר של ישראל על המתקנים באירן, או כמוצא אחרון בדמות תקיפה ישירה נגד מתקני הגרעין.

אתגר הזירה הצפונית מתחלק לשניים: חיזבאללה וארגוני הטרור שבסוריה. מבחינת חיזבאללה, השקט שנשמר כבר קרוב לתשע שנים הוא רק יחסי. השקט נשמר בזמן שחיזבאללה ממשיך להתעצם, ולפי גורמי צבא הוא בעל 100,000 רקטות, ארסנל שלהרבה מדינות אין, ורקטות אלו יכולות להגיע לכל נקודה בישראל. בנוסף, היחסים בין אירן לחיזבאללה מביאים לכך ששניהם יעמדו זה לצד זה: אם אירן תתוקף כנראה שחיזבאללה יגיב, ואם חיזבאללה יותקף - אירן תסייע ותעביר לו את הנשק הדרוש לו להמשך המערכה. מבחינת ארגוני הטרור הפועלים בסוריה, הם מהצרות הקטנות של ישראל. אפילו הארגונים הגדולים שבהם, דאעש וג'בהת אל-נוסרה, אינם מהווים איום משמעותי לצה"ל. מה שכן יכול להיות איום זה האידיאולוגיה של הארגונים האלה. ההשפעה האידיאולוגית של דאעש היא עצומה, כאשר לוחמים זרים רבים, כולל אזרחים ישראלים-ערבים, נשבו בקסמי הארגון ונסעו לסוריה ולעירק - שם לרוב חלומותיהם התבדו.

החמאס ממשיך להתעצם ולהכין את עצמו למערכה הבאה מול צה"ל, מבצע ניסויים ברקטות ובונה על התסכול המתמשך של תושבי הרצועה שאינה משתקמת. הלחימה האחרונה במסגרת מבצע "צוק איתן" פגעה קשות בארגון, אך לא הורידה את המוטיבציה שלו. בהתחשב בכך שהמערכה הבאה היא רק עניין של זמן, האתגר הוא להנחית מכה כזו שבמקרה הטוב השקט יישמר לזמן רב, ובמקרה העוד-יותר טוב ועל גבול האוטופי, החמאס יבין שהעם היהודי הוא כאן כדי להישאר, ועליו לנקוט בצעדים אחרים לסיום הסכסוך.

הסוגיה הפלשתינית מהווה אתגר ביטחוני מאז הקמת המדינה. ככל שהזמן חולף, אתגר זה הולך ומתעצם. כעת, עם מה שנדמה כמשבר במדיניות הפלשתינית והמשך ערעור מעמדו של אבו-מאזן, האתגר לשמור על השקט ביהודה ושומרון ולמנוע תסיסה רק הולך וגדל. עם זאת, הפתרון כאן הוא הכי קל: אין פתרון. כפי שגורמי ממשלה הגדירו בעבר, את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא צריך לפתור אלא לנהל. כאשר שני הצדדים יבינו שהצד השני כאן כדי להישאר, אז אפשר להתחיל ולפעול על בסיס אמון ופרויקטים משותפים שיועילו לשני הצדדים. שיתוף הפעולה יביא להכרה טובה יותר של הצד השני ולדו-שיח בוגר ומסודר. רק כך אפשר יהיה לסיים את הסכסוך אחת ולתמיד.