1. נחום ברנע לא שוכח דבר. בעיקר לא מי שפוגע בכבודו. לפני יותר משבועיים פירסם מסמך שכונה "
מסמך הוויתורים". הוא ייחס זאת לנתניהו, ויחד עם עיתונו ביקשו לפגוע בראש הממשלה בכך שיניאו מצביעי ימין מובהקים מלתת קולם לו. יום לאחר מכן פירסם
ישראל היום את דבריו של
דניס רוס, שהיה אמון על המו"מ והכיר את המסמך, כי לא היו דברים מעולם. לאחר מכן כינס בני בגין מסיבת עיתונאים והסביר שמדובר בטיוטה אמריקנית, ולא במסמך של נתניהו. הוא כינה את ברנע שקרן וכך את
ידיעות אחרונות ואמר שהם טפלו עלילת שקר על ראש הממשלה. עוד אמר שזאת שיטה אצל ברנע: לפני 20 שנה הציגו בפניו עובדות מדיניות חשובות והוא סירב לפרסמן באומרו "אין אמת, כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת". קשה לשמאל עם בני בגין. מה יגידו עליו, שהוא מושחת? למי הציבור מאמין יותר? התשובה מיותרת.
אתמול (23.3.15) פירסם ברנע כתב הגנה שעיקרו האשמת בני בגין בעלילה. על הדרך הוסיף ברנע כדרכו השמצות וגידופים אינטליגנטיים. "צילומי המסמכים הופיעו בעיתון", כתב. נכון, אבל לא זאת הייתה הטענה. המסמך אכן קיים, אבל הוא לא היה מסמך של נתניהו אלא של האמריקנים. "אף פעם לא האשימו אותי שאני מסתיר מידע מהציבור", התגונן ברנע. באמת? הנה, במאמר הזה עצמו ברנע מסתיר את דברי דניס רוס המקעקעים את המסמך. העיתונאי
עוזי בנזימן שאל אותו לפני יותר מעשרה ימים על דניס רוס, וברנע הודה שלא קרא את דבריו. זה רציני? מכל מקום, היה לו די זמן להשלים את החומר ועדיין הוא ממשיך להעלים את פריט המידע הכי משמעותי בסיפור.
2. או אז נפנה ברנע לטפל בראיה שהביא בגין. מי החבר שסיפר על התעלמותו של ברנע ממידע חשוב? יגאל כרמון, מייסד ממר"י, המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון, שיצר מהפכה עולמית בכל הקשור לשקיפותם של שכנינו. פרופ' ברנרד לואיס, גדול המזרחנים החיים איתנו כיום, אמר שממר"י הוא "ההתפתחות החשובה ביותר בלימודי המזרח התיכון ב-25 השנים האחרונות". אבל מי זה ברנרד לואיס לעומת ברנע, שקבע שמדובר ב"עמותת הלשנה" המתפרנסת מ"מילים מילים מילים" (עיתונאי הבז למילים...). עוד הוסיף ש"המימון בא מהיהודים בחו"ל" וש"זאת הדרך שלהם לזייף ציונות". נגמרו לי המילים.
הבדיחה היא שלפני תשע שנים, בראיון לאמנון ברזילי ב"
גלובס", אמר ברנע דברים אחרים על ממר"י: "כרמון חי מתרומות של יהודים עם כוונות טובות, והוא עושה עבודה מבורכת. זו טכניקה יפה, הם אמינים, לא ממציאים כלום. חבל שהוא צודק לפעמים". מילים.
ברנע מודה שסירב לפרסם את החומרים המרשיעים שכרמון הביא על ערפאת. בחודשים הראשונים אחרי שנכנס ליו"ש ולעזה, החל ערפאת קורא לג'יהאד בכינוסים רבים. אבל פסקה אחת לאחר מכן הוא טוען שאמר לכרמון "לא היו דברים מעולם". הנה מתחילה ההסתבכות של חתן פרס ישראל לעיתונות.
3. התקשרתי לכרמון. "באתי לברנע עם הקלטות של ערפאת; הוא לא רצה". "אמרתי לו, 'תשמע את האמת, מה שערפאת אומר בפומבי'". "אמר לי: 'אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על-פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום'". אהה. אם
אמנון אברמוביץ' איתרג את שרון, אימרו מעתה: ברנע איתרג את ערפאת.
לאחר שבני בגין חשף הסיפור, כרמון מספר שברנע התקשר
אליו: "הוא (ברנע) התחיל לצעוק עלי, 'אתה בודה דברים מליבך, אתה נבל, אתה הורס קריירה של 50 שנה'. אמרתי לו: 'תפסיק לדבר אלי כך, כי אם תמשיך, אני אנתק אותך'. אמר לי: 'אתה לא תנתק אותי, כי אם תנתק, תצטרך לדבר עם עורכי הדין שלי'. אמרתי: 'אם יהיה צורך, אני אעמוד בזה'. אמר: 'לא תעמוד בזה'. אמרתי: 'טוב, תגיד לי, מה אתה רוצה ממני'. אמר: 'אני יודע שלא התכוונת שהשם שלך יתפרסם'. אמרתי: 'למה, אני עומד מאחורי הדברים, אין לי שום בעיה לפרסם את שמי. מה אתה רוצה ממני?' אמר: 'אני רוצה שתשלח מכתב לבני בגין ותכתוב לו שלא היו דברים מעולם'. אתה מבין, במוח התככים שלו הוא חשב שבני (בגין) ניצל איזה אימייל ששלחתי לו בלי ידיעתי. האמת היא שאמרתי לבני מלכתחילה, 'תכתוב את שמי'. אמרתי לברנע: 'לא אעשה את זה, כי היו דברים. אתה שכחת, אבל אני זוכר (לי זה היה כמו בשר מלובן בליבי בימים ההם. אני
בתום לב חושב שהוא שכח מזה. בשבילו זה כלום, אבל לי זה היה קשה). אז הוא המשיך לצעוק ולקלל (נבל, ואתה ממציא ודברים כאלה) ואני ניתקתי אותו (לא כפי שסיפר כאילו הוא טרק לי הטלפון)". עד כאן כרמון.
4. ברנע בחר לצטט מנאומו של מרקוס אנטוניוס ב"יוליוס קיסר" של שייקספיר "ברוטוס איש של כבוד". יותר מעשר פעמים הזכיר ברנע את המילה "כבוד". הוא ניסה לפגוע בכבודו (ובאמינותו) של בני בגין, אבל במישור הפסיכולוגי ביצע השלכה (פרויקציה) - המום שראה כביכול באחר, במקרה זה בגין, הוא בעצם מומו שלו.
לא לחינם בחר ברנע לבסס את תשתית מאמרו על אחד מנאומי ההסתה הגדולים בהיסטוריה, זה ששייקספיר שם בפיו של מרקוס אנטוניוס. אנטוניוס היתמם בציניות שלא בא אלא לקונן על הירצחו של יוליוס קיסר, אבל בפועל הזריק ארס להמונים שהתמלאו זעם חסר גבולות שגרם להם לקרוע, לשבור ולרצוח כל מי שחשוד בעיניהם, אפילו משורר תמים שהיה בדרכו ללווית הקיסר. "קרעוהו לגזרים! קרעוהו לגזרים! הבו אודים בוערים. לפידי אש... נשרוף את הכל". ביודעין או שלא ביודעין אימץ ברנע את בן דמותו.