מקוששים בשדו"ת

עוד סיפור: בלילה שלפני פתיחת הקלפיות, אור ל-17 במרס, יצאו מאות רבות של חניכי ישיבות בני עקיבא, בהם שמיניסטים בעלי זכות הצבעה, מורים והורים ואנשי עדות ומאבטחים, לסיור הלימודי במחנות המוות בפולין, תוך ויתור מודע על זכות ההצבעה שלהם. באותו מועד בדיוק אמורות היו לצאת משלחות של מאות מצביעים מן התיכוניים הכלליים. האחרונים דחו את הטיסה לצהרי יום ג', על-מנת שיספיקו להצביע. הדתיים המריאו, מתוך חוסר אחריות לאומית משווע, מבלי להצביע. בחוכמה שלאחר מעשה אפשר לטעון, כי בדיעבד הוכח שגם אם היו הנערים הדתיים מצביעים, וגם אם ארליך ושכמותו לא היו שולחים לכל הרוחות את תועמלני השמאל (ומי יודע כמה כן בלעו את הפיתיון), לא היה בהיעדרם כדי לפגוע בניצחון הימין. מצד שני צריך ללמוד מסיפורים אלה, עד כמה היה הפעם השמאל ממוקד מטרה במאמציו להשתלט על המדינה, בעוד שבימין, כרגיל, נרדמו בשמירה. מכאן אפשר רק להבין את עומק התסכול שחשים בשמאל לנוכח הניצחון המהמם של הימין. מה הם לא עשו הפעם כדי להגיע למטרה? השמאל גייס כספים אדירים במקורות עלומים באירופה ובארה"ב לצורך הפעלת ארגוני קש פוליטיים ולניהול קמפיין ענק, חסר תקדים, לשם הפלת הימין. מה הם לא עשו למען הניצחון? כל ארסנל נשק יום הדין הופעל. הזומבים משמאל לא בחלו בבידוי מסכת שקרים נוראה שצבעה את המצב בארץ – הכלכלי, החברתי, המדיני וכל מה שתרצו – בצבעים שחורים משחור. ניהלו מסע הפחדות פנימי וחיצוני, ואיימו שישראל תהיה למדינה מצורעת, נטולת השקעות ותמיכה מדינית. חירפו וגידפו וביזו וסיפרו חצאי אמיתות על משפחת נתניהו. הסיתו ללא חשבון. רק השמיים היו הגבול למסכת השקרים והמניפולציות שהפעילו לגניבת הבחירות. אבל עם ישראל שוב הוכיח שהוא לא מתרשם מן הקרקס הזה, ומדינתו אינה רפובליקת בננות שאפשר לעשות עליה מניפולציות. השקרים לא עובדים בבית ספרנו, ובעיקר כשיוצאים החוצה ורואים שהפרופגנדה משקרת.

בתום ספירת הקולות, כשהתברר שהתעמולה השקרית שבה אליהם ונמרחה בפרצופם הנדהם, לא היה גבול לעומק תהומות התסכול והייאוש שאליהם צנח מחנה השמאל. ואז, כשכלו כל הקיצים והתברר שאפילו הכסף הגדול שנשפך כאן, הגימיקים והשטיקים והנוכלויות והשקרים לא עבדו, ואפילו הסקרים וראובן אדלר ואייל ארד לא סיפקו את הסחורה, שלפו מן הבוידעם את ארסנל הגידופים וההכפשות וגירדו את תחתיתו. השיטה המפא"י'ניקית האומללה הזו, שחותרת להעמקת הקרע והשסע עם מי שאינם מאנ"ש, אינה המצאה של טיפוסים נאלחים כמו אלונה קמחי ("תשתו ציאניד, ניאנדרטלים עלובים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם"), פרופ' אמיר חצרוני ("חבל שהמרוקאים לא נרקבו במרוקו"), יהונתן גפן ("אל תבכו שהילדים שלכם ימותו במבצע המטופש הבא"), הסופר אלי אמיר ("רק המרוקאים עם הליכוד"), הכנופייה האנונימית 'לא לתת' ("מצביעי נתניהו, אל תספרו יותר על שכר מינימום, על מפוטרים בדרום ועל ילדים רעבים. אין יותר סולידריות ותרומות") ושאר פועלי אוון בזויים. כבר קידמכם, גדפנים עלובים, אדמו"רכם ההזוי שמעון פרס. בתום בחירות 1996 הוא נימק את תבוסתו לנתניהו במשפט האלמותי הבא: "היהודים ניצחו את הישראלים". וזהו בעצם השורש והמקור של התסכול: לא רק נהי ובכי על אובדן השלטון, אלא גם על אובדן חזון העוועים של כור ההיתוך והפיכת היהודים לישראלים. היהודים, מסתבר, מעדיפים להישאר יהודים: להיות נאמנים לארץ ישראל (שאותה מעמיד השמאל למכירה), לדבוק במסורת ישראל (שהשמאל בז לה: "מנשקי המזוזות") ולהיות גאים בעמם (בניגוד לעמדות השמאל, דוגמת פרופ' שלמה זנד, הטוען שאין עם יהודי: 'מתי ואיך הומצא העם היהודי'). בחירות 2015 שוב הוכיחו, כי היהודים לא מוותרים על אמונתם, מסורתם וערכיהם. וזה מה שמבטיח שהרוב היהודי השפוי, עוד ימשיך לשלוט כאן שנים רבות, וישליך את המיעוט השמאלני המצטמק, אל פח האשפה של ההיסטוריה.