לפיד כידוע הוא איש תקשורת ונראה שגם כפוליטיקאי מתחיל וראש מפלגה הוא אינו מצליח להשתחרר מן העבר המילולי הבומבסטי שלו. את פעולותיו בקדנציה הקודמת ב
ממשלה ובכנסת ניווט על יסוד גישות פרוסט-פופוליסטיות, והמבחן לכל נושא מרכזי שעסק בו היה כיצד מצטיירים הדברים בתקשורת ואילו פירות הוא יוכל להפיק מהם בסבב הבחירות הבא, או בהאדרת תדמיתו; הטיפול שנתן לחרדים בראשית הקדנציה, בכדי שיוכל להציג מהר מראית-עיין של יישום מהלך "לנשיאה בנטל", הוא דוגמה קלסית לסוג זה של התנהלות. ברור גם שאם לא יהיה בקואליציה הבאה, כמעט כל מה שעשה, אם לאכל מה שעשה ירד לטמיון, מפני שנבנה על כרעי-תרנגולת.
לפיד מתגלה חדשים לבקרים כשקרן לא קטן ומניפולטור מחונן למדי. המלחמה שהוא מנהל כיום נגד הגדלת מספר השרים בממשלה, היא אחיזת עיניים, והוא יודע זאת. גם כשחוקק החוק המגביל את מספר השרים ל-18 בכנסת הקודמת, היה ברור לכולם שערכו יהיה בכך שמספיק מפלגות בכנסת ה- 20 ובממשלה, תהיינה מחויבות לו; זה לא היה המצב אז ואיננו המצב כיום, ולפיד יודע זאת. אולם הנושא "סקסי" ולפיד מנסה להרוויח בו נקודות תדמית, כאילו הציבור טיפש. את המהלך הוא מנהל מעל גבם של אחרים וביניהם כחלון, כשהוא עצמו יושב על גדר האופוזיציה ומשתדל לא להרטב מהגשם שמחוללת הרוח שהוא עושה. עם כל "מחויבותו העקרונית" לצימצום מספר השרים בממשלה, כאשר היה נחוץ להגדיל מספר זה בכנסת הקודמת בכדי שאפשר יהיה להקים קואליציה, לא היסס לאפשר זאת; ההנחה הייתה: הזיכרון הציבורי קצר. כיום הוא מוכה מוסר-כליות מעושה על ביזבוז כספי ציבור.
אם לוקחים בחשבון את העובדה שלפיד הוא אחד משלושת האחראים העקריים לפיזור הכנסת ה- 19 (הקודמת), להקדמת הבחירות ולעלויות העצומות ששתי התרחשויות אלה גרמו לעם ישראל ולמדינת-ישראל - עלות הבחירות לבדן נאמדת ביותר מ-200 מיליון שקלים - התמונה הלפידית הטיפוסית מקבלת חיזוק גוונים נכר.
כמו כל מנהל דמיקולו, לפיד עוסק עיסוק מירבי בתפל ועיסוק שולי בעיקר. אחרי כשלון הכנסת ה- 19, שכאמור חלקו בו גדול ומשמעותי - היה עליו להציב היה עליו להציב את סדר-העדיפויות שלו בעיקר ולא בסימבוליזם: הקמת קואליציה אופטימלית, במהירות, תוך טיוב וייעול תהליכי העבודה בממשלה ובכנסת ותוך הבטחה שלקואליציה כזו יהיו קווי-יסוד מוגדרים היטב, מוסכמים ומחייבים, שיובילו אותה לעבר ביצוע משימות לאומיות מרכזיות ככל האפשר בדרך המלך. בהנחת התשתית הפוליטית, המשפטית והכלכלית לכך טמונה הצלחת הממשלה להיטיב עם העם; האם זה באמת מעניין את לפיד? - אני מסופק.
יהיו בוודאי חכמולוגים שיאמרו שממשלה צרה - עד 18 שרים - היא גם ממשלה יעילה, שתוכל לבצע היטב את הדרוש לעם ישראל כיום. זו גניבת דעת. אילו היה מדובר בממשלה קואליציונית שנשענת על שלוש מפלגות, ניחא. אבל אין בנמצא ממשלה כזו למעט ממשלת שיתוף לאומי שבמרכזה הליכוד ו
המחנה הציוני. אולם לממשלה כזו חולשות אינהרנטיות חמורות יותר מאלה שהיו לממשלתו השלישית של נתניהו, ולכן היא בהחלט לא מה שדרוש כיום לעם ישראל.
לכן, אילו היה לפיד רציני לגבי המדינה וצרכיה ולא רק לגבי מעמדו ותדמיתו בה, היה עוזב את העיסוק במספר השרים, משום שבין 18 ל-22 שרים או אפילו 24 שרים, הבדלי העלות אינם משמעותיים בתקציב של כ-350 מיליארד שקלים,
והיה פועל לייצוב ממשלה זו מבפנים. אין לו כיום כוח פוליטי ברמה שבה החזיק בכנסת הקודמת, אבל דווקא משום כך, ואם הוא באמת רציני, עליו למקד כוח זה בעיקר ולא בתפל. אם יעשה את המהלכים הנכונים, ייתכן מאוד שגם כוחו הפוליטי יגדל, ואם לאו - אנחנו יודעים היטב מה קרה בעבר למפלגות אופנה "מרכזיות" שכל מה שהיה רשום על שמן הוא שהתקיימו או גירשו יהודים מבתיהם.
הממשלה דרושה לשידוד מערכות בעבודתה בתחומי הכלכלה, הצמיחה והחברה, המשפט והמינהל הציבורי, הביטחון הסוציאלי וביטחון הפנים, חיסול הביורוקרטיה והביזבוזים, העלייה והקליטה - יש לכולם מה לעשות, והרבה.
כל המהלכים הללו כרוכים בעבודה קשה ובהצבת צרכי הציבור לפני צרכי משרתי הציבור, וכאן כנראה מתחיל הקושי הבלתי - עביר של לפיד.