לפי לוח השנה העברי, נקבע לציין את 'יום השואה', ימים ספורים אחרי השביעי של פסח. כמדי שנה, נשמעים קולות שונים: "העיסוק בשואה מאוד מכביד עלי"; "אני משוכנעת שזיכרון הוא לא רק דרך יגון וכי לכל דור יש את שיטות ההנצחה שלו"; "יכול להיות שההיאחזות הזאת בעבר, יכול להיות שהיא תוקעת אותנו"; "בגלל ההיאחזות הזאת אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להחלים" (הציטוטים מפי שהרה בלאו, בראיון שהתקיים עמה לפני מספר שנים והתפרסם ב-ynet ובמאמרה שהתפרסם ב"וואלה!"). שרון כידון כתבה במאמרה "להיפרד מתחושת הקורבן" (ynet, 14.4.2015): "כולנו נושאים את הזיכרון, אבל מהקורבנות יש להיפרד. תחושת הקורבן אינה משרתת אותנו עוד. היא מכשילה אותנו ואינה מאפשרת לנו להתקדם. היא מטרידה את מנוחתנו ומעוותת את תפישתנו עד כדי כך שאפילו הציוד הצבאי וכלי הנשק המשוכללים ביותר - כולל צוללות גרמניות - כמובן, לא מצליחים לטעת בנו ביטחון וממשיכים להזין בנו את מנטליות הצאן לטבח". זאת ועוד,: "הייתכן שאנחנו עדיין תופסים את עצמנו כיחידים מול רבים, עם לבדד ישכון?" שני כללי יסוד הדברים שצוטטו לעיל התפרסמו ימים ספורים לאחר ערב פסח שבו מחויב כל יהודי בקריאת ההגדה. כבר בתחילת ההגדה מובאים שני כללי יסוד, שאינם מתייחסים דווקא לפסח, אלא משמשים כתמרור הנחיה לימינו אנו ואף לבאות. הכלל הראשון: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שכבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם"; הכלל השני: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עמהם". הזיכרון הוא מושג יסוד בתפיסה היהודית (זכר ליציאת מצרים, שמירת השבת, זכרון מעמד הר-סיני, ירושלים, ולהבדיל - זכרון מעשה עמלק ומעשה המן). שנה אחר שנה, אנו מצווים לשוב ולספר בסיפור יציאת מצרים ולהזכיר אירועים שונים כדי ללמד את עצמנו, ובעיקר את הדורות הבאים, לא כפרק בהיסטוריה (שהוא חשוב כשלעצמו), אלא כדי שנדע להסיק את המסקנות המתבקשות לחיינו בהווה ובדורות הבאים. ציווי זה הוא ציווי לאומי וציווי דתי לכל אחד ואחת מאתנו, בני העם העברי. על כן, חכמינו, בבואם לפרש את חובת הזיכרון, קבעו כי: "זיכרון מביא לידי מעשה". "מצב הסח-הדעת" המשורר אורי צבי גרינברג קבע בדברים שאותם נשא לפני חמישים שנה, כי השימוש השגור במילה 'שואה', "יש בו כדי לסמל...היטב את מצב הסח-הדעת שבא והולך וגובר עלינו עם טביעת מלה זו; את סימן ההינתקות מכל הרגשה והכרה של רציפות הגורל האיום של האומה ששום מקרה-אסון אצלה, אינו מקרה אסון - בזמן גרידא, אלא חלק דמי ממהלך האסון בכל ההיקף - מאז חורבן טיטוס, עד היטלר וגוייו באירופה. לא הייתה שואה. היה חורבן עם!" וכן: "המלה הזאת, כפי שרוצים לבטא קובעי-תוכנה 'יהודי האוניברסום', יהודי ההומניות הנעלה, אחרי טומאת-הפרצוף-והיד של אירופה-שכולה-גוי-עכשו, נושאת בחובה את הרצון להתחמק, להתעלות מעל ה'אמוציה' הלאומנית-כביכול, אחרי טבח המיליונים, להסיח את הדעת לשכוח, ולא לדעת עוד". וכן: "אחרי אסון טיטוס עלינו קראנו: חורבן הבית, ולא שואה. מחשבתנו לא התחמקה ממשמעות האסון בשתי המילים. לכן הגה העם דור דור: על מה חרב הבית. אלפים בשנים למדו-ושנו ברציפות תינוקות וגדולי תורה, ופשוטי-עם בטאו הגותם-זו בהתמדה, בביטויי יום יום ביידיש, בקשר עם ענייני-יום-יום השוטפים: 'על כגון זה חרבה ירושלים'. לא קראו לזה שואה ולא התנערו מזכרון זה חורבנם. לא שאפו לשכוח ולהשתחרר ולעבור לסדר היום, אפילו משבעה עשר בתמוז עד לתשעה באב - על נהרות בבל, ישבו על נהרות אירופה, היפים. בראש כל שמחת משפחה - האבל הזכור הזה. בניגוני חתונה - ירושלים בחורבנה. ואבל ישן ממושך זה, לא הקדיר את חיינו. להפך! הוא שנתן לנו כח-חיות והפראה לדורות עד להתמרדות. זה מה שנתן לנו נופים לרינה ולתפילה בעד לבלובם ולגשמים בעתם. זה שנתן לנו אדמה בעולם. זה מה שנתן לנו רגש עליונות. ונכונים היינו למסות, לבוא באש ובמים..." והוא מוסיף: "זכור את אשר עשה לך עמלק, וזכור מה שעשה לך טיטוס ונבוזראדן, וזכור לספרד מוקד וגירוש, וכן זכור לאירופה שעמדה לימין היטלר בהילת צלב הקרס הגרמני - אין זו קריאה ל'אמוציה' ולקינות שאין להן מוצא אלא לבכיה, כי זו קריאה להכרת-הישות של האומה במעמדה היום להתאוששות. לדעת חשבון. זה צו ופקודה להמשך-קיומנו-הגופני ממש, ולהתרבותו ולהתעצמותו. "לשכוח ולהתבשם-שוב כ'לפני השואה כביכול' בהומניות המלוכלכת בדם יהודי מטף ועד זקן - זוהי חבלנות בכח ובכושר של העם לחגור אונים ולעמוד ביעודיו לחיים גדולים. זהו ריכוך ומיסמוס עצמותו באופיו ובטבעו, במקום לחשל אותו להתבצרות לקראת הבא עלינו". לא להתנהל באהבה 'השואה' אינה אפיזודה טרגית שהייתה וחלפה. עלינו להבין כי המערב אינו סובל את קיומה של אומה עברית ומדינה עברית, לא כאן ולא במקום אחר, לא בעבר ולא בהווה. את יחסינו עם אירופה עלינו לבסס על שיקולים פרקטיים: אם השגת צוללות, המהוות זרוע אסטרטגית של המדינה, מתאפשרת רק באמצעות גרמניה, יש לאפשר זאת. אין בדברים אלה כדי לומר שיש להתעלם מיצירות המופת שנולדו באירופה. אבל, אין לשכוח מה עוללו עמי אירופה לעם היהודי על אדמת אירופה, בין במעשה ובין בעמידה מן הצד ובאי-מעשה. עלינו להתנהל בשיקול דעת ובאחריות, ולא באהבה. אין לדבר יותר על אהבה בכל הקשור לאירופה. נראה כי הקו המנחה של שנאת ישראל עובר לאורך הדורות, החל בפרעה, מלך מצרים, שביקש להרוג כל בכור, דרך עמלק שרדף את בני-ישראל במדבר, המן הרשע שביקש להשמיד את כל היהודים, רדיפות היהודים על אדמת אירופה (שהחלה בבריטניה כבר בראשית האלף הקודם), גירוש ספרד והאינקוויזיציה ועד להשמדת העם היהודי בידי היטלר ועוזריו באירופה. אחמאדינג'אד, נסראללה, ראשי החמאס והג'יהאד האיסלאמי, כולם מדברים בלשונם של המן ושל היטלר, רק הניב משתנה. זו המציאות. מי שאינו מבין זאת, אינו רציונלי. מומלץ לכל התוהים ולכל המקשים, בפרהסיה, לקיים את האמירה של חכמינו: "ואידך זיל גמור".