בניגוד לשאר מועדים וימים טובים שטעמם ידוע וברור, הטעמים לציונו של יום ל"ג בעומר אינם ברורים. להלן אנסה להתחקות אחר מספר טעמים אפשריים ליום, כפי שהם עולים מדברי ראשונים ואחרונים.
המגפה של תלמידי ר' עקיבא
הסבר אחד קושר את הדברים למגפה שפקדה את תלמידי ר' עקיבא. הגמרא (יבמות ס"ב, ע"ב) אומרת: "אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם. עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנָאָהּ להם: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת".
דברי הגמרא מסבירים מדוע אנו מתאבלים בספירת העומר, אך אין כאן עדיין תשובה לשאלה מדוע אנחנו מפסיקים את האבל וחוגגים בל"ג בעומר. תשובה אחת אפשר למצוא בדברי המאירי: "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו. וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אישה מפסח עד אותו זמן".
הסבר שונה במקצת מצוי בדברי המהרי"ל: "אף על גב דאיתא בגמרא דתלמידי ר' עקיבא מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה משום דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות העומר וכל יום שאין אומרין תחינה לא מתו. והשתא, דל [=הפחת] מן המ"ט יום של הספירה ז' ימי החג וג' ימים דחל בהן ר"ח שניים לאייר ואחד לסיון וז' שבתות. פשו להו [=נותרו] ל"ב. נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר".
החפץ-חיים ב"משנה ברורה" מציג עמדה דומה לזו של המהרי"ל, אך שונה ממנה מעט: "שיטה שנייה הוא מה שאומרים בשם התוספות דתלמידי ר' עקיבא מתו ל"ג ימים שלמים, דהיינו ביום שאין אומרין תחנון לא מתו... הרי נשארו ל"ג שלמין שמתו, ולפי זה מתו עד עצרת ולנגד אלו הל"ג ימים קיבלו ישראל על עצמן קצת אבלות ל"ג ימים (אלא שיום אחד מהן יש להקל במקצת יום דהוא ככולו, ובחרו ביום ל"ג בעומר ואולי מאיזה טעם)".
כידוע, יש שתי שיטות: לפי האחת, ימי האבל נספרים ב-33 הימים הראשונים של ספירת העומר, ואילו לפי השנייה, הימים נספרים מראש חודש אייר ועד שבועות. הרמ"א, שמציג את השיטה השנייה, מציין שגם לפיה מותר להסתפר בל"ג בעומר למרות שהוא חל במהלך התקופה שבה נוהגים אבלות.
ה"משנה ברורה" מסביר שהשיטה השנייה מבוססת למעשה על שיטת המהרי"ל, לפיה תלמידי ר' עקיבא מתו רק מספר מסוים של ימים בין פסח לשבועות. לפי הסבר זה, אין חובה לנהוג אבלות דווקא מפסח עד ל"ג בעומר, ואפשר גם להתאבל מראש חודש אייר עד שבועות. אולם לפי שיטה זאת צריך להסביר מדוע בל"ג בעומר לא מתאבלים. אולי יש כאן "איזה טעם", אומר ה"פרי מגדים", אבל החפץ-חיים איננו מפרט מהו הטעם.
יום פטירתו של רשב"י
ספר "פרי עץ חיים", לתלמידי האר"י (הציטוט מיוחס לר' חיים ויטאל, מתלמידי האר"י): "בזמן הזה בעניין ההולכים על קבר רשב"י ור' אלעזר בנו במירון בל"ג בעומר, אני ראיתי למורי ז"ל זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם ביתו... והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר". אולם, אם ל"ג בעומר הוא יום פטירת רשב"י, לא ברור מדוע יש לעשות ביום זה הילולא. לכאורה, צריך דווקא להתאבל ביום זה.
ואכן, החתם סופר הביע התנגדות עזה להילולא זו: "דהיכן מצינו לעשות יום מועד ביום סילוק צדיק, הלא אמרו חז"ל הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו רבו, וז' אדר מיתת משה רבינו הוא יום תענית... ולא ידעתי מה מקום להילולא".
יום שמחתו של רשב"י
והנה מתברר שיש גרסה אחרת המופיעה במהדורה המוסמכת של כתבי האר"י, "שמונה שערים", ולשונה: "כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר' עקיבא ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר". תוספת אות אחת משנה את המילה מ"שמת" ל"שמחת". אבל עלינו לברר עדיין מדוע ל"ג בעומר הוא יום שמחתו של רשב"י. לשאלה זו ניתנו מספר תשובות.
לפי הסבר אחד, ר' שמעון לא מת כיתר חבריו, אלא נשאר בחיים, כנראה מחמת צדקותו. זהו הסבר יפה, אך הוא לא מבהיר מדוע בחרנו דווקא את ל"ג בעומר לציין את שמחתנו על כך שרשב"י ניצל, ומדוע השמחה דווקא על הצלתו של רשב"י. תשובה לשאלה זו ניתן לדעתי למצוא בדברי החיד"א: "ואפשר שהכוונה כמו שכתוב 'אני עני בטוב עין', דביום ל"ג התחיל ללמד ר' עקיבא לרשב"י וחבריו". נסביר את הדברים.
בספרי חסידות מציינים שכל השבוע החמישי של ספירת העומר הוא שבוע ספירת הוד. ספירה זו מזוהה עם אהרן הכהן, שמקרב אנשים לתורה, כלומר: מי שמצמיח את התורה מלמטה למעלה. לפי גישה זו, אין זה מקרה שבתחילת השבוע החמישי אנו מציינים את יום פסח שני, שגם הוא נולד מיוזמה אנושית, על-ידי אנשים שפנו אל משה לאחר שלא יכלו לחגוג את הפסח במועדו מפני שהיו טמאים במועד זה, וביקשו ממשה שימצא להם פתרון.
ל"ג בעומר הוא יום ההוד שבהוד, כלומר: זה שמבטא בצורה החזקה ביותר את יסוד העשייה האנושית, ובמילים אחרות - את יסוד התורה שבעל-פה. זו מזוהה עם החכמים שמפתחים אותה. מכאן ההיגיון, שביום המבטא את התורה שבעל-פה, נלך לקברי צדיקים, כמו ר' שמעון בר-יוחאי, המזוהים עם התורה שבעל-פה. בפרט הגיוני הדבר, אם ביום זה החל ר' עקיבא ללמד תלמידים חדשים וכך נשתמרה שושלת לומדי התורה שבעל-פה.
יוצא, שיום ל"ג בעומר הוא יום שמחת התורה שבעל-פה, להבדיל משבועות שהוא יום שמחת התורה שבכתב. ההילולה על קברו של רשב"י מבטאת את השמחה הזאת, משום שרשב"י היה מתלמידי ר' עקיבא, שהישרדותם אפשרה את המשכיותה ואת פיתוחה של התורה שבעל-פה.
הרלוונטיות לעולם המשפט
כידוע, מקובל לחלק את שיטות המשפט בעולם המערבי לשתי משפחות, משפחת המשפט הקונטיננטלי ומשפחת המשפט המקובל שהורתו באי הבריטי. בין השיטות מספר הבדלים. אחד מהם, שמא העיקרי שבהם, נוגע למקומו של השופט בפיתוח המשפט. השיטה הקונטיננטלית מציגה את השופט כמי שאמון על יישום המשפט הנקבע על-ידי המחוקק, ואילו שיטת המשפט המקובל מעניקה לשופט את הסמכות ליצור ולפתח את המשפט באמצעות פסקי דינו.
מנקודת מבט של ההלכה, שתי השיטות הן סוג של תורה שבעל-פה, שהרי בשתיהן בני אדם הם המנסחים את החוק, בראשונה אלו המחוקקים ובשנייה אלו השופטים. אולם, נדמה שבמובן מסוים המשפט המקובל קרוב יותר באופיו לתורה שבעל-פה ההלכתית. זאת, משום שהשופטים נוטלים על עצמם במודע ובמפורש את משימת הפיתוח של ה"תורה" המונחת בפניהם, תוך שהם מפעילים כוח של יצירה.
אם הצעתנו לגבי הדמיון העובדתי מתקבלת על הדעת, שמא יש מקום לנסות לטעון שהעקרונות המנחים את פעילותם של חכמי התורה שבעל-פה, ראוי שינחו גם את פעילותם של חכמי התורה שבעל-פה בעולם המשפט, במסגרת שיטת המשפט המקובל. כידוע, פעילותם היצירתית של חכמי התורה שבעל-פה מבוססת על מחויבות עמוקה לכוונתו של המחוקק, בורא עולם, כפי שהיא מתבטאת בתורה שנתן לעמו ישראל.
בעולם המשפט ה"חילוני" אומנם אין מחוקק אלוהי (ולא נתייחס לגישות הפילוסופיות המכפיפות את החוק למשפט הטבע), אולם את מקומו נוטל במובן מסוים הציבור (באמצעות נציגיו). שמא מן הראוי שגם בשיטת המשפט המקובל - למרות שהיא מותירה לשופטים בקעה יצירתית להתגדר בה - השופטים, בשעה שהם עוסקים בפיתוח המשפט (או אם תרצו, ביצירת התורה שבעל-פה של החוק החרות), יגלו מחויבות לכוונת נציגי הציבור ויימנעו ככל האפשר מסיכול כוונתם.