1. כישלון המרד בשנת 135 לספירה סתם את הגולל על מלחמת העצמאות ההיא מול רומא. האידיאולוג הראשי של המרד, רבי עקיבא בן יוסף, הוצא להורג בקיסריה ואיתו שדרה רחבה של המנהיגות הדתית, העממית והצבאית. יהודה נמחקה מהרשומות וכונתה פלשתינה, ירושלים הייתה לאיליה-קפיטולינה וציון חגרה שק.
במצב זה של חוסר ודאות ברח רבי שמעון בר-יוחאי (תלמידו של רבי עקיבא) עם בנו אלעזר למערה, מעין תיבת נוח של תקופתו שהגנה מפני המבול. וכשהריבונות אובדת והתקווה לעצמאות מאופסנת בשק הזיכרונות הלאומי - מופנות המחשבות פנימה. שהגוף הלאומי מתפורר, נותרת הרוח חשופה ליחידי סגולה המתאמצים לדלות מים בששון ממקומות נסתרים.
העיסוק הגלוי היה בטקסטים המקראיים, המדרשיים וההלכתיים, בעוד שהעיסוק הסמוי נגע בשכבות העומק של השפה, בדמות האל, דרכי הנהגתו, חורבן וגאולה וכן הלאה, רעיונות ששכנו שם כל הזמן אבל לא קיבלו צורה ברורה.
עכשיו, כשהמציאות הפוליטית והמדינית קרסה, צצו ועלו מתוך ההריסות פרחי חשיבה אחרת, נועזת, פנימית, שבהיותה נחלתם של מתי מעט חכמים יודעי ח"ן, התכתבה עם הפילוסופיה, התיאולוגיה ואפילו עם המיתולוגיה, אבל במסלול מקביל, עצמאי, רוב הזמן לא נושק ולעיתים קרובות מורד במוסכמות.
כך, במשך כל ימינו כעם, וביתר שאת מאז נחרבנו, התנהלנו (לפחות) בשני קווים מקבילים: עולם גלוי ועולם נסתר, ציבור מול יחידים, שפת ההלכה הישירה והמשפט היבש מול שפת הסמלים העקיפה שהציתה את הדמיון. בעוד ש"בחוץ" אסרו על האנשת הרוח והרחיקו הרחקה יתרה מכל עיסוק ישיר באל שאין לו גוף ולא דמות הגוף, "בפנים" נגעו ללא מורא בגוף האל, וציירו תבניות ברורות של מה שנתפס כ"עולמות עליונים".
2. "בָּחוּץ שָׁאֲגוּ: אֵין דִין וְאֵין דַּיָּן. וּבְחֶדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְּנֻפָּץ / שָׁרוּ כְּרוּבִים / עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה" (זלדה, "עִם סָבִי"). בעוד שבחוץ קרסו מבני הממלכה היהודית, הוקמו בפנים מבני הממלכה האלוהית שהכניסו לתוכה את העם היהודי לתקופת תרדמת שבמסגרתה תפקד כ"מת-חי": יצור כלאיים שלא נודע כמותו בהיסטוריה.
עם ללא ארץ, המפוזר באלפי קהילות בעולם, שחייהן התארגנו מלידה ועד מיתה באמצעות המשפט העברי וההלכה, וטקסיהן שימרו את התקווה לשוב ביום מן הימים הביתה לציון. היפהפייה הנרדמת חיכתה לנסיך שיבוא ויעורר אותה, ועימה את הממלכה כולה. ואכן, בעומק המציאות עסקו יחידי הסגולה בחלומות גאולה - לא רק גאולה אישית, אלא גם גאולה לאומית, שאיתה כך קיוו, תיגאל הרוח ותשוב לתחייה.
"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה... הִתְעוֹרְרִי. הִתְעוֹרְרִי. כִּי בָא אוֹרֵךְ... וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ" ("לכה דודי", ר' שלמה אלקבץ, צפת, המאה ה-16). הבריחה למערה אחרי חורבן הארץ, בעקבות המרד, הייתה אב טיפוס ליציאה לגלות ולקיום היהודי בה. אפשר לראות בסיפור על רשב"י ובנו תבנית היסטוריוסופית מרתקת, שליוותה את עמנו עם כניסתו לעידן המודרני. לפי הסיפור (בבלי, שבת לג) הסתתרו האב ובנו מעין השלטונות הרומיים במשך 12 שנים.
כשמת הקיסר, יצאו מהמערה וראו אנשים חורשים וזורעים. "אמרו: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" תגובתם האלימה: "כל מקום שנותנים עיניהם, מייד נשרף". "יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!" לאחר שנה קיבלו רשות ויצאו שוב, "כל מקום שהיה ר' אלעזר מכה, היה ר' שמעון מרפא. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה... התיישבה דעתם".
המערה כרחם, כמו הגלות. חורבן הרוח הוליד את החורבן המדיני, וההיבלעות ארוכת השנים ברחם האומות הסירה מעלינו את עול המדינה, כך שיכולנו לעסוק בשיקום הרוח, כדי להיוולד מחדש כאומה לגיטימית בין האומות. היציאה הראשונה מהמערה יצרה מאבק אלים בין עולם הרוח לחיי המעשה.
הביקורת על חידוש הרעיון המדיני בעם היהודי משותפת הן לזרמים דתיים והן לזרמים רדיקליים: שניהם רואים בקיום המדיני הריבוני בגידה ברעיון הרוחני. מבחינתם, "עַם הספר" ראוי להישאר בממלכת הספר ולא להתלכלך בחיי ממלכה, כלכלה ומסחר, צבא ודם. היציאה השנייה מהמערה עמדה בסימן פיוס בין העולמות. אומנם הבן עדיין קינא לאלוהיו, אבל האב הרגיע את חששותיו; הקיום הרוחני אפשרי בחיים המדיניים. יתרה מזו, הוא מחויב להתקיים דווקא שם, ולא להישאר במערה או בגלות, כשם שהעובר אינו נשאר לעד ברחם אמו. יש למה לצפות.
הניסיון להתכחש לבניין האינטלקטואלי האדיר בן 2,000 שנה, המכונה "קבלה", בשם הרציונליזם המודרני, כאילו השאיפה המיסטית היא מעשה בדים ותעתוע של הרוח, או באופן חריף יותר "עבודת אלילים" - נובע בחלקו מחטא היוהרה של התקופה המודרנית, שחשבה להכניס את רוח האדם לתוך כלא ההיגיון.
3. אי-אפשר לתאר את העידן החדש בתולדות עמנו, ובתוכו תנועת ההשכלה והתנועה הציונית עד להקמת המדינה - ללא העיסוק המתמיד בפנימיות הרוח, בשכבות העומק של העברית, במיתולוגיה של ההלכה, בחלומות המלכות, בשוטטות העומק של המיסטיקנים. אלו נוודי הרוח שהעזו להבקיע דרך בעולמות שנדמו חסרי צורה ואליליים כאחד, וללא ההתמודדות עם מה שכונה "משיחיות" - פעמים בהערכה ופעמים בפחד מפני הלא-רציונלי. גם המרידה בדת ובממסד הדתי השתמשה בכלי חשיבה נועזים שפותחו במשך מאות שנים באותו חלק נסתר של החשיבה הדתית.
אני כותב את הדברים ולחלון חדרי מתגנבים קולות המדורות הרבות שהודלקו ל
כבוד ל"ג בעומר, ואיני יכול להתעלם מהאש שהוצתה קודם, אש המחאה של אחינו ואחיותינו יוצאי אתיופיה. אסור להתעלם משגיאות הקליטה ועלבון הנקלטים. התיקון מתחיל בעבודה הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו.
החל מהסירוב לשמוע דיבורים פוגעים בקהילה, מהרצון הכן והאמיתי לראות את ילדי הקהילה לומדים יחד עם ילדינו, גרים בינינו ובתוכנו ולא בשכונות סגורות, ומההבנה האמיתית, חסרת הקלישאות, שכולנו צאצאים לעולים שעזבו את ארצות הנכר, שבהן שכנו דורות רבים ועלו ארצה.
כמעט כל עולה חווה פגיעה אישית וקשיי קליטה. התלונות על קיפוח, הדרה וגזענות נשמעות גם מציבורים אחרים. זה לא מנחם, אך המהלך ששורטט כאן עשוי לספק פרספקטיבה היסטורית לתיקון המיוחל. כ-1,800 שנים חלפו בין בריחתו של רשב"י למערה ועד שהעם היהודי יצא ממערת הגלות. אנחנו רק בתחילת התהליך. סבלנות.