הצירוף הזה "ברית חדשה" הוא מושג די בעייתי אצלנו; הוא מזכיר לנו את הניסיון של הנוצרים לנכס לעצמם את הבלעדיות על הקשר עם הבורא יתברך כביכול, על חשבוננו. הברית החדשה שלהם מתיימרת להחליף את הברית, הישנה לכאורה, שעליה מעיד התנ"ך, כולל בפרשת השבוע שלנו. אבל האמת היא אחרת לגמרי, כמובן. הנה למשל מה שלמדים מהפתיחה של פרשת השבוע. היא מתחילה בפסוק: (ויקרא כו): [ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוׂתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. בפשט מדובר בתנאי, אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; תרוויחו כך וכך, כמפורט בפסוקים הבאים. סיבה ותוצאה. הגיוני. ואכן, לאורך ההיסטוריה ראינו התגשמות מלאה של הכתוב בפרשת השבוע שלנו, הן לטוב והן למוטב. שהרי הפרשה שלנו ידועה כ"פרשת התוכחה" עם כל הזוועות המתוארות בה כתוצאה של [יד] וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי...
מהיכן הביטחון?
לפי זה, כשמתבוננים במה שקורה אצלנו היום אל מול מה שמבטיחה לנו פרשת השבוע - לכאורה אין כל כך סיבה להיות אופטימיים. ואמנם עדיין יש דרשנים שאוחזים בשיטה הזאת, להסתמך על הכתוב בפרשה זו ובתורה בכלל, על-פי פירוש הפשט בלבד, ולהזהיר את השומעים מפני העתיד לקרות ר"ל. וכאמור, ההיסטוריה לכאורה תומכת בהם. והרי התורה היא נצחית ומה שכתוב בה תקף היום בדיוק כמו ביום שבו הוא נאמר למשה ולנו בפעם הראשונה. אז כאמור, לכאורה אין לנו שום בסיס לביטחון שלנו שמכאן ואילך הטוב (לעם ישראל) ילך ויגבר; כי הרי אנחנו רואים שלא מצליחים לעמוד בהתניות החיוביות של פרשת השבוע. ולכאורה, אדרבה, לא מעטים אצלנו מקפידים לעבור דווקא על ההתניות השליליות, אז מאיפה הביטחון שמכאן ואילך יהיה רק טוב ועוד יותר טוב?
הפשט מפחיד
כדי להשיב על כך נקדים סיפור קצר: ר' שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד המכונה אדמו"ר הזקן, היה קורא בתורה בעצמו. לרגל הפעילות שלו לטובת הכלל הוא נעדר מהבית מידי פעם ומישהו אחר קרא בתורה את פרשת השבוע. הייתה זו פרשת "כי תבא" שגם בה יש תוכחה כמו בפרשה שלנו ואף ארוכה יותר. בנו של הרבי, שהיה אז נער צעיר, התעלף באמצע קריאת התורה וחלפו כמה שבועות עד שהתאושש. כששאלו אותו מה קרה? ענה ששמיעת התוכחה ציערה אותו מאוד עד שאיבד את ההכרה. וכששאלו, והרי בכל שנה קוראים את זה? השיב: כשאבא קורא - אין נשמעים קללות. קצת קשה להבין וממילא גם קשה להסביר את התשובה של הנער שיותר מאוחר מילא את מקום אביו בהנהגת חב"ד; מה פירוש "אין נשמעים קללות"? והרי קוראים אותן. אומנם כן, על-פי פשט אלו קללות, אבל מסתבר שבפנימיות מדובר בברכות נעלות ביותר.
קללות שהן ברכות
כדי שיהיה לנו מושג איך אפשר שקללות, מה שנשמע כקללות, יהיו בעצם ברכות, נביא פה (בתרגום חופשי ובקיצורים מתחייבים) סיפור או שנים מהגמרא (מועד קטן ט/א): רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים למדו פרשת נדרים אצל רבי שמעון בן יוחי. נפרדו ממנו בערב ובבוקר באו שוב להפרד ממנו. והרי נפרדתם ממני אמש, תהה ר' שמעון. אמרו לו אתה לימדת אותנו שתלמיד שנפרד מרבו אבל נשאר ללון באותה העיר, צריך לשוב ולהיפרד ממנו. הם יצאו ור' שמעון אמר לבנו, בני אדם הללו אנשים של צורה הם, לך אחריהם ובקש שיברכו אותך. הלך הבן ובירכו אותו: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תוציא ולא תכניס, תכניס ולא תוציא, שיחרב ביתך... מפחיד. חזר אל אביו ואמר לו שסתם העציבו אותי. ביקש שיגיד לו מה אמרו וביאר: תזרע ולא תקצור - תוליד בנים ולא ימותו. תכניס הביתה כלות לבניך ולא ימותו בניך כך שלא תוציא אותן מביתך. וכן הלאה.
לשמוע את הפנימיות
כשאדמו"ר הזקן קרא, הוא כיוון אל הפנימיות וזה מה ששמע בנו הצעיר. כשמישהו אחר קרא, נשמע רק הפשט והוא קשה מאוד לעיכול. ושוב, על-פי הפירוש הפשוט של האמור בפרשה, אין שום יסוד להיות בטוחים שכל הצרות כבר מאחורינו. אבל בפרשה עצמה רמוזה הפנימיות שממנה עולה ברור שיגיע הסוף לצרות אפילו אם חלילה לא נעמוד בהתניות המפורטות בפרשה. והרמז הוא בפסוק: [ט] וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם--וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם. על איזו ברית מדובר? רש"י מביא מהמדרש (ספרא, תורת כהנים) את הפירוש הבא: וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם - ברית חדשה. לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר: (ירמיה לא) [ל] הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה. [לא] לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם...
הברית הישנה
אכן, הפרשה שלנו מתייחסת כולה לברית הישנה, הברית שכרת ה' עם אבותינו. וזה נאמר בה בפירוש, אחרי התיאור הקשה של מה שנסבול כתוצאה מאי שמירת הברית, כולל גלויות קשות וחיים בחרדה קיומית מתמדת, מבטיח הקב"ה: [מב] וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. והרי מתוך התנאים של הברית הזאת, נוצר המצב המתואר בפסוק הבא: [מג] וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם, יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם; יַעַן וּבְיַעַן--בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. לכאורה, הם הביאו על עצמם את הצרות ובזה אמור להיגמר הסיפור. אבל לא: [מד] וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם--לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיהֶם. זו הברית הישנה; אם צד אחד (אנחנו) מפר אותה, הצד השני (הקב"ה) זז הצידה כביכול והתוצאות קשות.
איזו דעה קובעת?
כאמור, זה מה שהיה לאורך כל ההיסטוריה גם לטוב וגם למוטב. השאלה היא מתי זה יגמר? הרי הקב"ה הבטיח גם שיבוא משיח בן דוד ויגאל אותנו סופית, גאולה אמיתית ושלמה, ואם נצטרך להמתין עד למילוי כל ההתניות שבפרשה שלנו, מילוי ההתניות לפי דעתנו כמובן, נראה שהמשיח לעולם לא יבוא. שהרי איך יבוא ועדיין יש כל כך הרבה שלילה אצלנו? אלא שבעניין הזה דעתנו אינה קובעת. אנחנו יכולים לאמץ דעה או לקבוע עמדה על-פי הנתונים הגלויים לנו, ואלה לעולם לא יהיו כל הנתונים הנוגעים לעניין. וכמו שאומר הרמב"ם הלכות תשובה פרק ג): ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם; יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב" ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות; והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.
ופניתי אליכם
אז הדעה שלנו לא קובעת, קובעת דעתו של הקב"ה ואת דעתו הוא מביע בתורה הקדושה. כנ"ל, הקב"ה מבטיח מפי הנביא ירמיה שיכרות אתנו ברית חדשה, ברית שלא תופר עוד. וכאן נשאלת השאלה מה מכריח את רש"י לשייך את הפסוק הנ"ל לאותה ברית חדשה? הרי לכאורה גם בפרשה שלנו מוזכרת הברית עם האבות, כמו שציטטנו לעיל. מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שהמיקום של ההבטחה זאת בסדר הפסוקים הוא שמכריח את שיוך ההבטחה הזאת לברית החדשה של ירמיהו. כי הפסוק מתחיל בהבטחה: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם... שפירושו אתפנה מכל עיסוקי כביכול ואתרכז במשימה להיטיב לכם. זו הרי הבטחה נעלית יותר מכל הברכות. ואם הכוונה לברית עם האבות, הייתה צריכה הבטחה זו להיאמר הרבה קודם. העובדה שנאמרה אחרי כל ההבטחות שקדמו לה, אומרת שמדובר במשהו חדש לגמרי, נעלה הרבה יותר.
ברית חד-צדדית
ועדיין צריכים להבין מה מיוחד בברית החדשה, במה היא שונה מזו הישנה. מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שהברית החדשה היא בעצם ברית חד-צדדית בין הקב"ה ובינינו. הברית הישנה, כמו שהסברנו לעיל, דרשה תחזוקה מתמדת; כאשר נכשלנו בשמירתה, גם הקב"ה השתחרר ממנה כביכול והתוצאות היו קשות. הברית החדשה בנויה אחרת, אנחנו לא יכולים להפר אותה כי אנחנו לא צד בה. הקב"ה התחייב וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם בלי קשר למצבנו ולמעמד הרוחני שבו ימצא אותנו בהגיע זמנה של הברית הזאת. את הנבואה אודות הברית החדשה אמר הנביא בעת שכתוצאה מהפרת הברית הישנה חרבה ירושלים ויצאנו לגלות. באותו זמן הבטיח הקב"ה כי כשיגיע זמנה של הגאולה האמיתית והשלמה, הוא יכרות איתנו ברית חד-צדדית, ברית כזאת שאנחנו לא נוכל להפר כי, כנ"ל, אנחנו לא צד בה.
העולם מתנקה
דומני כי אין צורך במאמץ מיוחד כדי לראות שהדור שלנו זכה לברית החד-צדדית הזאת. אומנם אנחנו נעולים עדיין בהרגלי החשיבה הישנים וזה נכון בכל המגזרים ובכל הרמות, אבל המציאות של השנים האחרונות שונה לגמרי מזו של לפני כמה עשרות שנים, שלא לדבר על המציאות של לפני כמה דורות, והיא ממשיכה להשתנות במהירות. לטובתנו. אומנם נראה שהאנטישמיות מתגברת והולכת וזה מאוד לא נעים, אבל גם רואים בבירור איך ששונאי ישראל מכלים את עצמם ובקצב שמתגבר והולך. והרי, כמו בכל לכלוך, כדי שהעולם יוכל להתנקות מהרוע האנטישמי, האנטישמים חייבים להיחשף. מה שחסר כדי לזרז את הגאולה האמיתית והשלמה זה שאנחנו נישא בגאון את יהדותנו, את הקשר המיוחד שלנו עם בורא עולם ומנהיגו. ואז ממילא גם יתאיינו כל שונאינו והעולם יגיע לתכליתו, שלום עולמי.