עולם כמנהגו נוהג?

"האתיופים" את הדברים הבאים אני כותב דווקא מתוך אהדה למחאה של בני העדה על אפליה וקיפוח בנושאים שונים ועל שלא השכלנו לגרום להם להרגיש רצויים. אני גם מקבל את התיקון שעליו עמדו גורמים שונים בתקשורת בימים האחרונים, לפיו מדינת ישראל לא העלתה את רוב היהודים האתיופים לישראל, אלא סייעה ליוזמות שלהם להגיע לארץ הקודש. בהתנהלות הישראלית מול הפלאשמורה לאחר עליית הגל היהודי המובהק הגדול מאתיופיה, אני מוצא חיזוק לטיעון הנ"ל.¹ עם זאת, נדמה לי שבני העדה עצמם שוגים בפיענוח המציאות ובמה שעליהם לעשות בכדי לקדם את ענייניהם. הפגנות הן הליך דמוקרטי ולגיטימי, התפרעויות וונדלים - אינם כאלה. בכדי להעלות את עניינם על סדר היום, טוב עשו שהתארגנו להפגנה וטוב הם עושים שהם ממשיכים בכך לאורך זמן, עם "נשימה ארוכה". רוב אלה שהשתתפו בהפגנות בשבועיים האחרונים, היו במקומותינו כבר בעת ההפגנות הגדולות של קיץ 2011, וטוב יעשו אם יפיקו מהן לקחים אופרטיביים. ראשית, העדה איננה גדולה במיוחד, ולכן חייבת לפעול במתואם ובלשון אחת. הציבור אינו קולט מסרים סותרים, וללא מיקוד הדרישה והמטרות, פעילות העדה, צודקת ככל שתהיה, לא תגיע רחוק. לכן, חובה על העדה להקים מתוכה מנהיגות אחת בעלת סמכות ושליטה שתייצג אותה במאבקיה, אבל גם תדע לכוון ואפילו לרסן פעולות בלתי-רצויות. אסור להעלות יורת מדי נושאים, ואין להניח לתקשורת לבלבל את הדוברים ולתעתע בהם אלה מול אלה; לתקשורת תמיד אג'נדות משלה, וגם אם חלקים בה אוהדים את מאבק בני העדה האתיופית, אהדה זו "תלויה בדבר" ונזילה. דיבורים מתלהמים אינם מתקבלים בציבור בעין יפה. התפרעויות וונדליזם, הם בגדר שגיאה אסטרטגית. המפתח להצלחת מאבק העדה הוא בנקודות הבאות: א. הצגת דרישות ברורות בשפה פשוטה ואחידה; ב. הדרישה לשוויון אזרחי ויהודי מלא היא דרישת היסוד; ג. סבולת, קור-רוח ואורך-רוח; ד. רגליים על הקרקע; ה. מאבק ממוקד על כיבוש המודעות ציבורית ושינוי התודעה הציבורית; ו. בלי נקמנות. ז. צימצום בשגיאות אסטרטגיות, משום שהרבה יותר קשה לתקן קילקולים מאשר לחשוב מראש ולבצע נכון. בהצלחה. בגנות המפונקים צברינו החמודים מתגלים כילדים קפריזיים וחסרי כושר שיפוט, כאשר הם בוחרים עניינים של מה בכך וממקדים בהם את תביעתם "הבלתי מתפשרת" לחופש הביטוי, חופש השיסוי והחופש לחולל מהומות סרק. הפעם אני מתיחס לתקלות בניהול בחינות הבגרות, שעיקרן הדלפה מוקדמת של בחינות בחמישה מקרים שונים, שמנעה שימוש תקין ורגיל בהם. עדיין אינני יודע מיהו או מיהם האחראים להדלפות אלה. ברור ששיטה שמאפשרת הדלפות אינה מתקבלת על הדעת. אין ספק שההדלפות מקשות גם על התלמידים, שבמקרה זה גם אינם אחראים ככל הנראה להדלפות. אבל משהודלפו הבחינות - ראשית, חייבים להחליפן. שנית, חייבים להפיצן בדרך שתמנע הדלפות נוספות. שלישית, סדר העדיפות הוא ביצוע מוקדם ככל האפשר של הבחינות, ורק אחר-כך עיצוב מחדש של שיטת הפצה בטוחה יותר לעתיד לבוא. משרד החינוך בחר בלחץ זמן שיטה שאפשר שהיא איננה היעילה ביותר אבל קרובה מאוד באופיה לשיטה שכשלה, למעט החוליה החלשה שאיפשרה את ההדלפה. רציונלית, זו בחירה נכונה. צברינו החמודים נדרשו, כתוצאה מכך להקדים להגיע לבתי הספר שעה אחת מוקדם יותר "והתמרדו" על הפגיעה הנוראה ב"זכויות השינה" שלהם. והיו מי שבמקום לקרוא אותם לסדר, השתטו בעצמם ותמכו בגילוי העצמאות הלתי רגיל של תלמידי שביעיות ושמיניות בישראל - ללא ספק בדיחה עצובה. אילו נדרשו לקום שעתיים מוקדם יותר בכדי לצאת לטיול במקום לבחינה, אני משוכנע שלא היו "מתקוממים" ומוחים. לצערי אינני רואה בתופעה זו ובדומות לה גילויים של בגרות ועצמאות, אלא אגואיזם, ילדותיות ודווקאיזם מכוער. מצער לראות שהתלמידים עדיין רואים את משרד החינוך ניצב מצידו השני של מתרס החינוך ועל כן יריב ולא שותף. אולי כדאי שהמשרד יוסיף לתוכנית הלימודים גם מספר שעורים שינסו לגשר על פער-השקפות מוזר זה. גם להורים לא יזיק אם יתבגרו מעט ולא יתמכו בכל אימרת-הבל של ילדיהם היקרים באופן אוטומטי. גם הם חלק ממערכת החינוך, או לפחות אמורים להיות חלק קונסטרוקטיבי ממנה. לעצם סוגיית הפצת הבחינות, דומני שמשרד החינוך "שכח" את היכולות האמיתיות של מערכות המיחשוב המודרניות ונצל את יכולותיהן באופן אינטליגנטי גם לפתרון סוגיית ההפצה הממוחשבת של בחינות מבלי שתרחף מעליה סכנת הדלפות. היכולות המחשביות מאפשרות כיום "תפירת" מספר רב בחינות שונות ע"י מיזוג אקראי או מתוכנן של שאלות בודדות לכלל טפסי בחינה בעלי תמהיל שאלות שונה, כך שעקרונית כל תלמיד יכול לקבל טופס ממוספר אישי שאינו דומה לטפסים שיקבלו כל התלמידים האחרים בכיתתו, בבית ספרו או אפילו בעירו. שתי ההגבלות היחידות נמצאות: א. בכתיבת השאלות (כמות וגיוון); ב. בבדיקת השאלונים (כמות וגיוון). אם בונים את השאלונים בחלקם לפחות כשאלונים "אמריקנים", קל יותר לשלוט בהכנה ובבדיקה של הבחינות, ולמחשב, לפחות באופן חלקי, גם את הבדיקה. כדאי שהמשרד יבחן אפשרות זו ואם ימצאנה ראויה, ואני סבור שאכן כך, יישם זאת כבר בשנת הלימודים הבאה. הטרמפיסטים של הממשלה והכנסת מאבקם של תושבי דימונה נגד האבטלה בעירם בפרט ובאזור הדרום כולו שימש לכולנו מבחן-סף לשאלה האם חל שינוי כלשהו בהתנהלות הממשלה והכנסת ביחס למצוקותיהם של אזרחים. לצערי, אני מוצא שעולם כמינהגו נוהג והביזיונות של הקואליציה והאופוזיציה הם אותם ביזיונות- הקואליציה מדברת, במקום לעשות, והאופוזיציה מדברת מפני שהיא אינה מתכוונת לעשות. אילו התכוונה לעשות הייתה ככל הנראה חלק מהממשלה, שזה תפקידה. דווקא ראש הממשלה שהתושבים כל כך מיהרו לבקר ולהשמיץ, היה זה שפעל מהר ולעניין לחיסול משבר התעסוקה בכימיקלים לישראל (כי"ל). ממשלה זו לקחה על עצמה לקדם את הפריפריה - צפון ודרום, ואני מקווה שבהשראת הבית היהודי והחוגים הלאומיים בליכוד, תעשה כן גם בירושלים (במיוחד) ובאיו"ש, בגושי הישובים בראש וראשונה. והרצוג שוב דיבר על הגייסות ה"כבירים" העומדים מאחויו הכן להגן על "קודשי האומה"..., וראה זה פלא, שוב לא נבהלתי... מאבק כי"ל נגד תוכניות הממשלה על גבם של אזרחי ישראל, שב והוכיח כמה נקודות:

• ישראל חייבת לעצב ולהפעיל במהירות מדיניות שתנתק את המאבק הפרופסיונאלי בחברות מונופוליות - ציבוריות או פרטיות - מגבו של הציבור; בין אם מדובר בציבור העובדים ובין אם מדובר בציבור הרחב. ציבור העובדים איננו צד למאבק בין החברות לממשלה. הציבור הרחב, שאיננו מרוויח דבר ממאבקים אלה, איננו צד למאבקים מול הממשלה, וגם לא למאבקים בין העובדים להנהלה על תנאי העבודהשל העובדים. לכן, הוא גם אינו צריך לשלם דבר אלא בעקיפין, מה שמתחייב מן ההסכמים שכורתת בשמו הממשלה, ורק במסגרתם.

• הפרטת חברות ממשלתיות ומכירת נכסים טבעיים של המדינה לשימוש על-ידי חברות כלכליות, חייב להבטיח באמצעות מניית-זהב או הסדר חוקי אחר, שבידי הממשלה תשמר תמיד הזכות לשלול ממפעילי הזכויות את האפשרות להשתמש בציבור כגורם במאבק נגד הממשלה או נגד יריבים עסקיים אחרים. לכאורה נמצאת האחריות לעניינים אלה בידי משרד האוצר, אולם לדעתי הוא איננו הגורם הראוי להגדיר את המדיניות ולנהל את הפיקוח על מימושה משום שהוא בעל עניין בצד הכלכלי בלבד. לפיכך יש להטיל זאת על רשות אזרחית לא ממשלתית אחרת.

• ארגוני הצרכנים בישראל אינם מוכיחים יכולות מספקות לסייע לאזרחים בהתמודדות מול ענקים כלכליים. האחרונים מנצלים את כוחם המונופוליסטי, את השפעותיהם הפוליטיות או את ההגנות המשפטיות של מנהליהן הבכירים למן הדירקטוריון ועד למנכ"ל, לפטור עצמם מהשלכות רמיסת זכויותיהם של הצרכנים ללא תגובה הולמת. הארגונים הללו גם אינם עושים עבודה ראויה בתחום העמדתם לרשות האזרח של בסיסי נתונים שיקלו עליו לבחור ספקים ומוצרים לפי איכות, רמת מחיר, רמת שירות ללקוח ועוד.

• גם ההסתדרות הכללית אינה מגלה יכולות מרשימות כפדרציה של ארגונים מקצועיים בשמירה על האינטרסים של העובדים, לא כשהם נמצאים עדיין במעגל העבודה וקל וחומר כאשר הם פורשים או מפוטרים מסיבות סבירות. בפיטורים בלתי-סבירים, דרך הטיפול הטבעית היא בית-הדין לעבודה, אבל התמיכה בעובד בכל מהלך הדיון המשפטי - לוקה.