הפלשתינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ

מזה זמן רב מתנהל בארץ ויכוח מר על האפשרות לשלום עם הפלשתינים. לאחרונה ובעקבות הרעת היחסים בין נשיא ארהב ברק חוסין אובמה לבין ראש ממשלתנו בנימין נתניהו פרץ הויכוח אל מחוץ לגבולות המדינה. המקטרגים טוענים כי נתניהו אינו מעוניין בשתי מדינות לשני עמים ולכן מערים קשיים על כריתת הסכם שלום עם הפלשתינים למרות הצהרתו בבר-אילן למרות הצהרות כאלה ואחרות במהלך שנות כהונתו לרבות בראשונה בה הסכים לאמץ את הסכם אוסלו ואפילו פינה את חברון בהתאם להסכם וואי. הנתונים בשטח מראים כי חמאס הינו הגורם בעל המשקל הרב ביותר בערי הגדה ובפרלמנט הפלשתיני וככזה שאינו מכיר במדינת ישראל בוודאי שמונע מאבו מאזן (בהנחה שהוא רוצה)לכרות הסכם שלום איתנו. אבל אם היינו הולכים לראשית התנועה הציונית בארץ הרבה לפני הקמת המדינה היינו נוכחים כי היו גם היו תנועות שלום שניסו להגיע להדברות עם הערבים הפלשתינים וכשלו אחת התנועות והבולטת שבהם הייתה ברית שלום מי הייתה ברית שלום זאת הנחשבת לאם תנועות השלום הישראליות. להלן תאורה כפי שמופיע בויקיפדיה: התנועה נוסדה בירושלים בסוף שנת 1925, מעט אחרי הקונגרס הציוני ה - 14, בביתו של ארתור רופין. רופין, שהיה אחד ממארגניה של ראשית ההתיישבות העברית בארץ, עבר כמה מהפכים ביחס לשאלת היחס לערבים. בראשית פעילותו הציונית היה האידיאל, שעמד לנגד עיניו, "כור היתוך תרבותי", בדומה לחזון, ששורטט ב"אלטנוילנד" של הרצל. עם השנים, עקב הכרת המצב בארץ והתוודעות לטרנדים אינטלקטואלים בקרב האינטליגנציה הערבית המקומית, הוא שינה את תפיסתו, ודגל בטיפוח ובתחייה תרבותית של שתי התרבויות בארץ מתוך תפיסה, שעל פיה קיום הרמוני של שני העמים זה לצד זה והימנעות מקונפליקט אלים ייתכנו רק על-ידי הכרה מלאה והגשמה לאומית של שניהם. ברוח זו הוקמה התנועה.

התיישבות בהסכמה

ייתכן שהמאפיין החשוב ביותר של התנועה, זה שמגדיר את חזונה האידיאולוגי ואת מצעה האופרטיבי יותר מכל, הוא שאיפתה להסדיר את ההתיישבות היהודית בארץ על-ידי הסדר עם התושבים הערבים. בכך הייתה זו התנועה הציונית היחידה, שהכירה באופן מוצהר בבעלות ערבית מסוימת על הארץ. מסיבה זו נחשבת התנועה לראשית תנועת השלום הישראלית. אחד העם, שדגל בציונות רוחנית שמודדת את מטרותיה מעל לכל באמות מידה מוסריות, נחשב על-ידי חברי התנועה לאביה הרוחני. אחד מאנשיה היה ארתור רופין שניסה במהלך שלוש שנים להגיע לידי הסכמה אולם הדבר לא צלח בידו ועל כן הרים ידים תוך שהוא קובע כלהלן:"מה שאנחנו יכולים לקבל(מהערבים) אינו דרוש לנו ומה שדרוש לנו לא נוכל לקבל" גם דוד בן-גוריון נדרש לסוגיה והגיע למסקנה כי הערבים יעשו איתנו שלום רק כשיבינו שהשלום איתנו יתרום להם רבות. וכפי הנראה מדינות מצרים וירדן הגיעו למסקנה זאת בעוד שהפלשתינים טרם. כאמור הערבים הם אותם ערבים הים הוא אותו הים והפלשתינים ימשיכו בדרכם הנלוזה שלא לעשות שלום. אבל לא ברור מדוע אובמה ששר החוץ שלו הגיש הצעת מסגרת להסכם שהתקבלה על-ידי ראש הממשלה אולם נדחתה על-ידי הפלשתינים טוען באדיקות כי האשמה היא בנתניהו.