'זה לא הגיל - זה התרגיל' - סיסמה מוכרת וקליטה אך לא אמינה במיוחד. לאף אחד מאתנו לא נעים לגלות עוד כמה שערות לבנות על הראש או קמטים על הפרצוף, ולצערנו הרב, חוסר הנעימות הזה יכול להתפתח ולהפליג למקומות רחוקים ומסוכנים. אומנם התחתנו במצב מסוים, אך מה לעשות, הזמן עושה את שלו, לא נעים להודות, אבל הזדקנו.
בפרשתנו "בהעלותך" אנו פוגשים את תנאי התעסוקה של הלווים שהיו מופקדים על הצדדים הטכניים של המשכן. הם פירקו, סחבו ובנו את הכל בכל חניה מחדש. הם היו 'הגוף' המבצע, ומשום כך ניתן להם גיל פרישה, 50. לעומתם, תפקידם של הכהנים היה שונה בתכלית, הם הקריבו קורבנות, הקטירו קטורת וכו'. הם היו הלב, הפנימיות, ולנפש אין גיל פרישה, איש לא יכול להוציא אותה לפנסיה.
לעומת הגוף שמתבלה עם השנים, הנפש מרוויחה מתהליך ההתבגרות והזיקנה, כמו יין משובח שהזמן שעובר רק מיטיב עמו.
האמון הרב שיש לנו בגוף ובכוחותינו הפיזיים השכיח מאתנו את העובדה שלנפש יש חוקים משלה, היא בעלת חיים ורעננות עצמיים, היא לא תלויה בשום דבר ובאף אחד. גם בגוף מקומט עם זקן ארוך ולבן יכולה לשכון נפש צעירה ורעננה.
בידינו הבחירה, האם לתת לתהליך ההתבלות של הגוף להבלות גם את עולמנו הפנימי, לתת לו לחבל במערכת הזוגית ובתא המשפחתי עד שנאבד עניין וחשק, או לשמוח בכל שנייה שעוברת, להאמין שככל שאנו מתקדמים, האהבה רק גדלה והחיבור רק מעמיק.