במאמר "מי יזם את הראיון עם אובמה "בעובדה" " (News1,5.6.15) שואל עמי דור-און לדעתי את השאלה הפחות חשובה בהקשר למחזה מבויים זה מטרותיו ותרומותיו. אפשר שהשאלה החשובה לא נשאלה משום שהתשובה אמורה להיות מובנת מאליה לרוב אזרחי ישראל השפויים. אלה שאינם עוסקים בסגידה עיוורת לממשל העויין לישראל שבבית הלבן, ולאירופה האנטישמית.
לדעתי, השאלה המעניינת באמת, אם מנחים לרגע לרכילות הפוליטית-עיתונאית, היא מי הצליח להכשיל בראיון זה את המרואיין והמראיינת גם יחד, שתי "חיות תקשורת" ממולחות ומנוסות מאוד.
המראיינת כשלה משום שלא הצליחה לחדש דבר ובעיקר סחטה מאובמה הצהרות חסרות-יסוד, לקויות הגיון ושבלוניות, המעידות על כך שאובמה הוא מדינאי שחרף דמותו הקרירה, המסויגת והשכלתנית,
"חושב" בנושא ישראל ונתניהו מן הבטן. ההצהרות שנשמעו בראיון זה, בגלל אופיין ומניעיהן הברורים, העומדים בניגוד לדעת רוב הציבור בישראל, אינן משנות דבר במחשבה או במודעות של הציבור הישראלי. עמדה אנטי-ישראלית כזו שמאמץ לו לאחרונה אובמה, אינה מעוררת אמון ואינה מהווה עילה לבחינה מחדש של הדעות שהוא משמיע.
תנאי ליכולתך לשכנע, אם אין הכוונה לשכנע באמצעות נשק ואלימות, הוא יצירת אמון. לדעתי, מבחינה זו נכשל הראיון כשלון חרוץ. לעומת זאת הצליחה המראיינת להמשיך בדרכה הפרובוקטיבית בתקשורת, שאולי תעניק לה עוד פרס כזה או אחר ממכון בינלאומי כלשהו, אבל לא תהפוך אותה לדמות ראויה אמון בעיני הציבור הישראלי או לחיקוי בתקשורת המתקרנפת שלה. בכרטיס הביקור האישי של עיתונאי, ראיון עם נשיא אמריקני מכהן הוא הישג פרופסיונלי, אבל ראיון שמסייע לו להשתלח בציבור הישראלי מבלי להקשות עליו כדבעי, הוא כשלון מקצועי של מראיינת ישראלית בכירה שטוענת לכתר בכורה במקומותינו.
אם ביקש אובמה לדבר בדרך זו אל הציבור הישראלי, "לפתותו" או לשכנעו בטיעונים חזקים ואמתיים שהוא מבין את המציאות בה נתונה ישראל ובאמת עומד לימינה מתוך שכנוע עמוק שזהו הביטוי לצדק היסודי, בסכסוך הישראלי-ערבי, עשה בדבריו בדיוק ההפך. אם ביקש לגייס את דעת הקהל הישראלית להפעלת לחץ על נתניהו לבחון מחדש את עמדותיו המוכרות היטב, משום שיש ממש בטיעון האובמאי שהמציאות נוחה כיום יותר להסדר מאי-פעם בעבר- עשה בדיוק ההפך. ואם ביקש לקעקע את מעמדו של נתניהו, חזר על שגיאות התערבותו הישירה והעקיפה בתקופת הבחירות האחרונות נגד נתניהו, התערבות שהביאה לאחרון הישג בלתי-צפוי. ההצלחה הכי גדולה של אובמה בראיון זה, בלשון סגי נהור, היא ששכנע ישראלים רבים שאין זה משנה מה יעשה נתניהו, אובמה כבר אינו פתוח להבנה ושכנוע, רק לנקמנות קטנונית פֶר-סה
1.
בישראל, בארה"ב ובאירופה, יש חוגים המנהלים מערכה נגד ממשלתה הנבחרת והחוקית ונגד ראש הממשלה נתניהו באופן אישי. במלחמה זו אין בוחלים באמצעים לרבות שקרים ורצח אופי מעודן משהו. לחוגים הפוליטיים הללו שותפים ארגונים ויחידים, שהופכים את המחזה כולו למכוער במיוחד. ייתכן שכבר עברנו את גבולות השכנוע, ועתה מתנהל המאבק בגבולות הפעלת הלחצים עלצרופיהם השונים. הראיון עם אובמה היה, כאמור, חוליה בשרשרת הלחצים ולא חוליה מועילה בעבודת השכנוע. בשכנוע אין קיצורי דרך, ומי שאצה לו הדרך נועד לכשלון. ומאידך-גיסא, אם זו כבר מלחמת עמידה ועקשנות, או אז הסיכוי לשינוי נמוך מאוד והמחיר יהיה יקר יותר לכולם.
השמות המדויקים של הלוחמים במאבק זה נגד ישראל ושל מקורות המימון שמסייעים להם בכך, חשובים, אבל כיום כבר אינם מכריעים. זהו שלב ההתבצרות והשבת האש. הם חשובים יותר לצורך הפעלת אמצעי-נגד מאשר לצורך התהליך שעבורו מתנהלת המערכה כולה - שינוי עמדות לשם קידום הסיכויים להסדר. עצם העובדה שהצגת הדברים, לרבות בראיון עצמו, היא חד-צדדית ביסודה, ואנטי-ישראלית במהותה, עושה אותו לחוליה שלילית בשרשרת הנסיונות להגיע לפשרה הגונה והגיונית.
כמעט כל מה שמטיח אובמה בנתניהו, לקוח מחטאיו שלו כלפי הציבור האמריקני וכלפי ידידות ובעלות ברית לשעבר של ארה"ב בשתי הקדנציות שלו גם יחד. מישהו נאיבי או מתחכם עד כדי אבסורד, עשוי לחשוב שאובמה חותר בדרך סופר-מתוחכמת לקרב את המדינות הערביות המתונות לישראל ולהפך, באמצעות אויב משותף בדמותה של אירן. ומניח או מקווה שמתוך שלא לשמה - יבוא לשמה. כלומר, ההתקרבות בגלל האיום המשותף, תוליד אמון והאמון יוליד הדברות וההדברות תביא בסופו של יום גם לפשרה בסכסוך הישראלי-ערבי. שהרי ברור לכולם שהפלשתינים ללא התמיכה הכלכלית והמדינית של מדינות הליגה הערבית, היו משלימים עם ישראל כבר מזמן, אם לא מרצון אזי מחוסר ברירה.
כך גם ברור לכולם ש"הסיוע" המערבי החד-צדדי והדסטרוקטיבי, רק מקשיח ומקצין עמדות במחנה הערבי-פלשתיני. רצון טוב ערבי שאליו מתלווים נפט וכספי נפט עשויים לחולל פלאים גם באירופה המגה-הומנית והמתחסדת. זהו רעיון נחמד להשתעשע בו, ויש גם אצלנו מי שעושים זאת בעיקר במרכז הפוליטי. אלא שגם כאן יש עגלה וסוסים; ויש מי שרותם את הסוסים לפני העגלה, ואז קיים סיכוי שבסופו של דבר העגלה באמת תיסע. משמע: התקרבות, אמון, הדברות, פשרה, הסדר. ויש מי שרותם את העגלה לפני הסוסים, ואז זו ברכה לבטלה. רתימת העגלה לפני הסוסים קשורה בפרשנות הגורסת שקודם יהיה הסדר עם הפלשתינים, וממנו נגיע להבנות ושת"פ עם העולם הערבי - זו שגיאה יסודית.
לפי התנהלותו של אובמה באזור עד כה, לפי האופן שבו הוא נוהג כיום במעט הידידים שעוד נותרו לארה"ב באזור ולפי האופן שבו הוא מתנהל גם באזורים אחרים, כגון באוקראינה מול רוסיה בנסיונות להשיג ההסדרים מדיניים, התנהלותו מלאת סתירות פנימיות והרסנית. מצד אחד הוא מנהל מדיניות "ספינות תותחים כלכליות" (חרמות) מגובות בפעולות צבאיות ופוליטיות, שאותן הוא מתיר לעצמו, אבל מגנה אצל אחרים. מצד שני הוא מדבר על זכויות החלשים, אבל תומך בחזקים ובאלימים.
מצד שלישי, הוא מנהל את העולם "מאחור" בדומה למהלכים בלוב ובסוריה, אבל כשצריכים אותו למיצוי המהלכים, הוא נעלם ומסתגר מחשש לקחת על ארה"ב אחריות גלובלית נוספת. ואז התוצאה של מדיניות הזיג-זג היא ערעור הסדר הישן ואי-יצירת סדר חדש במקומו; כך בעירק, במצרים, בטוניסיה בסוריה ועוד. נראה שאת ישראל רשם לטיפול לקראת סוף הקדנציה השנייה שלו, וגם כאן הוא מתנהל כשחקן ראשי "מאחור" ומפעיל את אירופה כאיל-ניגוח - כך הוא מקלקל לישראל אבל אינו בונה שום דבר חדש משל עצמו. הראיון האחרון חיזק תחושה זו ורק השפוטים שלנו אינם מבחינים בכך.
עתה משמתחיל הציבור הישראלי להתעורר נגד החרם
2, המהלך הגאוני של ראיון שאין בו שום בשורה חיובית יוביל למצב שדעת הקהל בישראל, מתוך חשש, אכזבה וכעס או שלושתם יחד, תגרור מפלגות מרכז וחוגים מהשמאל השפוי שעוד נותרו במקומותינו, לשת"פ עם הממשלה נגד הנסיונות לכפות פתרון באיצטלא של מעשה טוב,וכך יחזקו את נתניהו;וכך ייצא שכרם של הבלעמים בהפסדם. הפטריוטיות הישראלית מוכיחה את שעותיה הגדולות ואת עוצמתה העקרית בעתות חרום ומצוקה, האם יועציו של אובמה לא האירו את עיניו לכך?!
יש לנתניהו הזדמנות להפעיל עתה בעזה מהלכים "חכמים" שיקַבעו בהדרגה את ההפרדה האופרטיבית בין עזה לאיו"ש כחלק מהסדר של קבע, גם אם ייקרא תחילה הסדר להפסקת-אש מלאה לטווח ארוך.
ההסדר חייב לכלול כמובן גם שיקום ופירוז וגם פיקוח אפקטיבי. מהלך חשוב יהיה הקמת נמל מים עמוקים, אבל לא בעזה עצמה. לכך יש לרתום גורמים פוליטיים נוספים בישראל ולחזק את הממשלה, מבלי לנכר את הימין; ולחלופין ע"י הממשלה הקיימת. המהלך חייב לכלול ניתוק של חמאס מקטר כמקור מימון הפעילות, ולכלול שת"פ צבאי עם מצרים לחיסול מלא של קיני דאעש ואל-קאעידה ברצועה ובסיני.
יצירת דינמיקה כזו חיובית משלוש סיבות עקריות: א. השקטה צבאית של הרצועה; ב. שיקום הומני מלווה בפעילות להגירה מרצון של מי שאינו מעוניין להשאר בה תחת שלטון חמאס; ג. צימצום חופש הפעולה של ארגונים עויינים נגד ישראל מתוך חשש לחבל במהלך העזתי.
חלופה למהלך כזה בשיתוף עם חמאס תהיה חיסול שלטון חמאס ברצועה, הקמת שלטון חלופי ללא אבו-מאזן בפיקוח ישראלי ושיקום אזרחי כמודל לאוטונומיה עתידית באיו"ש. השיקום חייב להיות ממומן ע"י גורמים בינלאומיים או ערביים או שניהם, עם התחייבויות ארוכות-טווח. ומנוהל ע"י ישראל וגורם יציג מקומי, עם מיעוט מעורבות בינלאומית.
לאור התנהלות אבו-מאזן כיום, הדלת הפתוחה היחידה שיש להשאיר לו, היא חזרה למו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, ואזהרה חמורה שכל פעילות חד-צדדית, פלשתינית או בינלאומית, תוביל באיו"ש לפעילות חד-צדדית של ישראל, שמוקדה יהיה סיפוח מודרג של גושי ההתישבות. בכל מקרה אין להפסיק את הבנייה בירושלים.