המפתח לעשייה תרבותית לרווחת הכל

דומה כי הסערה הפוקדת את תחום התרבות בישראל מאבדת כיוון ומתאפיינת בסוג של דו-שיח של חרשים. ההתלהמות אינה נחלתו של אחד הצדדים בלבד, כאשר הצד האחר מוביל באופן מניפולטיבי את הוויכוח הלגיטימי אל מחוזות שאינם שוכנים בהכרח בהיכל התרבות והאמנות. כמעט שכחנו שתיק התרבות סווג כמיניסטריון איזוטרי, "פירורים" בלשון הפרשנים הפוליטיים, שכן באחת מתקבל הרושם שהשרה הממונה השתלטה בגדול על הספקטרום התקשורתי בישראל. בראייה לאחור, ייתכן כי שיבוצה של השרה מירי רגב לתיק התרבות אינו נכלל בקטגוריה של "סוף מעשה במחשבה תחילה", בהנתן הדימוי הצעקני-מוחצן שדבק בה בהיותה ח"כית מן המניין. אף על-פי כן, ניכר כי השרה רגב מתאמצת לעטות ארשת ממלכתית כמשתמע מהמימרה העממית "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הגם שקשה להניח כי דווקא היא תוכיח כי הפסוק "היפוך ... עורו ונמר חברבורותיו" אינו בגדר אקסיומה. ה-בון טון המאפיין את אנשי הבוהמה המתיימרים לייצג את מגזר אנשי האמנים ואנשי התרבות, משקף יחס של דחייה ומיאוס מהשרה רגב, כמעט על דרך התגובה הפבלובית. כך באחת, מטשטשים הגבולות בין ארגומנטים אמנותיים מובהקים לבין השתייכות פוליטית, ובאותה נשימה משתרבבים אדי דלק אל הממד הנפיץ והרגיש של השבטיות הישראלית. הוצאת "השד העדתי" מן הבקבוק, אגב מחלוקת כמו-אידיאולוגית, ראוייה לכל גינוי, מה גם שמי שעושה כן, מתיימר לייצג את פסגת אנינות הטעם של החברה הישראלית. כך אפוא, מי שמנסה להצמיד לצד האחר דימוי של פוחז ורפה שכל, "במומו פוסל", וחטאו אף חמור פי כמה. כבר עתה מסתמן כי הבוטים מקרב אמני ישראל כשלו באסטרטגיית המאבק שלהם, היוהרה הייתה בעוכריהם, והערכתם כי נקרתה הזדמנות לסחוף את הצד השמאלי של המפה הפוליטית לנגח את הממשלה הנבחרת בעיתוי הנוכחי, התנפצה לרסיסים. בנסיבות הנוכחיות מוטלת דווקא על נציגי האמנים החובה המובהקת להקשיב באורך רוח ולנסות להבין ולהפנים את מגמותיה של השרה מירי רגב, במקום לייחס לה מראש מדיניות מקרטיסטית. הדבר מחייב הדברות ונכונות לשתוף פעולה, גם בהנתן מחלוקות מקצועיות או אידיאולוגיות. בה בשעה, שומה על השרה רגב שתשנן ותאמץ אל חיקה את המימרה הצרפתית האלמותית "הטון שעושה את המוזיקה" (C'est le ton qui fait la musique), שבסוגיה הרגישה שעל הפרק, משתלבת ככפפה ליד ממש. אחר הכל, כוונותיה רצויות ואף מוצדקות לגופם של הדברים, ומה שנדרש הוא מידה נוספת של עידון, סגנון מוקפד יותר ויד מושטת להדברות יזומה. יצירת אווירה הולמת תכשיר ללא ספק את הקרקע למימושו של הפתגם התנ"כי מספר קהלת, "דברי חכמים בנחת נשמעים".