מים חיים

עָם עִם חָטוֹטֶרֶת הַמַּסָּע נִמְשַׁךְ וְלֹא בְּנַחַת וְשׁוּב אַנְחַת הָעָם נִשְׁמַעַת הַבֶּאֵר חָרֵבָה בְּמוֹת מִרְיָם וּמַיִם אַיִן לְהַרווֹת צִמְאָם זוֹ הַשִּׁיטָה בָּעָם וְזֶה טִיבָהּ מֵתָה מִרְיָם יֵשׁ מֵי מְרִיבָה בְּמוֹת אַהֲרֹן נוֹצַר חָלָל שָׁם וַיָּמֹת בְּהֹר הָהָר וְאָבֵל הָעָם אַךְ הַמַּסָע נִמְשַׁךְ עִם מֹשֶׁה וְהָעָם רוֹטֵן וְאֵינוֹ מַחֲשֶׁה כּךְ נָהַג בַּמִִּדְבַּר כַּךְ נוֹהֵג עֲדַיִן עוֹׂשֶׂה וְרוֹטֵן וְיוֹצֵר יֵשׁ מְאַיִן זֶה הָעָם וְזוֹ הָאָרֶץ הַנִּבְחֶרֶת נֹאהֲבָם אַף עִם הַחֲטוֹטֶרֶת

דור ארבעים השנים מיציאת מצרים

בפרשה חוקת למדים לדעת כי גם דור שנת הארבעים ליציאה ממצרים לא היה טוב מאבותיו. דור זה חוזר ומתמרד פעם אחר פעם ונענש. גם בהיותו רוטן ומורד הוא נלחם בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן ולקח ארצם לו לנחלה, למרות שנחלה זו הייתה ממזרחה לירדן. עָם זֶה כְּשֶׁטוֹב לו מאבד את יֵעוּדוֹ כְּאוּר לגויים, וכשסכנה אורבת לו קם כגוף אחד לשמור על העם ומביס אויבים חזקים ממנו, זאת מכוח אמונתו כי אין לו ארץ אחרת, ועליו לקבל את הטוב ואת הרע ולפעול במצב שנקלע אליו. מן הראוי שיאמר כי למרות שמדובר בדור שני ליוצאי מצרים, הוא לא השתחרר לחלוטין מהרגלי אבותיו. כשחסר מים יש מי מריבה וכשמנצח פונה לעבודה זרה. אלא מה משה במסעות ישראל היה המשענת הבטוחה ביותר של העם בעת צרה ומצוקה ובעת שקט ורוחה. על-אף הבקורת הנשמעת על הדור השני בו אנו מדברים בשנה הארבעים ליציאה ממצרים, דור זה בהנהגת יהושע בן נון כובש את הארץ ומתנחל בה. בכל המרידות וההמרדות נענש העם, הוא חוזר למוטב ושוס חוטא. בפרשה זו חונה העם בערבות מואב מעבר לירדן ירחו. בפרשה הבאה יחזור הכתוב ויספר על התנהגות והאופוריה של העם אחר ניצחון על מואב אויב ישראל ועל ישיבתו בארצו של מואב.

פרשת חקת מוכתרת במצות פָּרָה אֲדֻמָּה

טוב לחזור לדברים הנאמרים בפתיחת פרשת חֻקַּת שבה מדובר בצורך להיטהרות מטומאה שמקורה במגע במת. ההיטהרות נעשית על-ידי שימוש באֶפְרָהּ של פָּרָה אֲדְמָּה, רש"י מפרש זאת כמי שאומר: זאת ראה וקדש . מפרשנותו של רש"י נשמעת נימה של תמיהה על הצורך במציאת פרה אדמה שלא ימצאו בה אפילו שתי שערות שאינן אדמות. אחרת תהא פסולה לקיום מצות ההיטהרות. ביצוע המצוה נתן לאלעזר בן אהרן הכהן, הוא צריך להביא לשחיטת את הפרה האדמה אל מחוץ למחנה לשחוט ולגרום לשרפתה על עורה ועל פִּרְשָׁהּ על-ידי מי שאיננו כהן, כדי שיטהר באפרה את מי שנטמא במת. כאמור נשמעת מעין תמיהה בדברי רש'י בקשר לצורך ב-פָּרָה אֲדְמָּה, לכן בפרשו את הדברים המחיבים פרוש החל במלים: זאת חקת התורה (מנמק יותר מאשר מפרש את המעשה עצמו) ורש"י אומר כך: לפי שהשטן וְאְמּוֹת העולם מונין ( מציקין מצערין את בני ישראל בדברים) את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה "חֻקָּה" - גזרה היא מִלְּפָנַי, אין לך רשות להרהר אחריה . במלים אחרות כשם שאין מהרהרים אחרי חֻקַּת המדינה שיש לה חֻקָּה, אין להרהר אחרי מצות פרה אדמה המוגדרת כחוקה ולא כחוק. כמי שאומר קַבֵּל את הדבר כפי שהוא, זה ראה וקדש. אגף כבר התייחסנו במסגרת הפרשנות על המושג חוקה על מצוות שנראות תמוהות כגון, "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים" "לא תרביע ולא תזרע שדך כלאיים" . "לא תחרוש בשור וחמוק יחדיו". בצד כל אלה נאמר כי זאת חקת התורה. כשמדובר בחוקה זה ראה וקדש.

מות מרים הנביאה ושירת הבאר

מות מרים הנביאה מתרחש בפרשה זאת והיו לו השלכות רבות על העם שנאמר: וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם (כ/א) מיד אחרי פסוק זה נאמר: ולא היה מים לעדה על כך אומר רש"י: מכאן שכל ארבעים שנה הייתה להם הבאר בזכות מרים. המים במדבר הוא הדבר החשוב ביותר מעל לכל מצרך אחר. מדברי רש'י למדים כי הייתה באר שחפרוה שרים, דהיינו משה ואהרן שנודעה כבאר מרים והיא הלכה עם העם לכל אורך הדרך. כל עוד מרים הייתה בחיים, היו מים חיים, מתה מריה נעלמו המים החיים, ולא היה מים לעדה וקהלו על משה ועל אהרן וירב בהעם עם משה... (כ/ג) כאשר בני ישראל הגיעו במסעם אל גבול מואב ומשם למקום הנקרא בארה כלומר הגיעו אל הבאר. רש"י מבהיר כאן את עניין הבאר שנעלמה במות מרים ומופיעה שוב ואומר: מִשָׁם בָּא הָאֶשֶׁר אל הבאר כיצד? אמר הקב"ה: מי מודיע לבני הנסים הללו? המשל אומר: נתת פַּת לתינוק הודע לאמו. מדובר בבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים.(כא/ טז) תופעת באר מרים מביאה לעם תקווה והם פותחים בשיר: אז ישיר ישראל את השירה הזאת על באר עֲגוּ לָהּ באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם כמחוקק בְּמִשְׁעֲנֹתָם..(כא/יז) מכאן יכלו בני ישראל להמשיך במסעותיהם, ממדבר מתנה לנחליאל ומשם לבמות ומבמות עד הגיא אשר בשדה מואב. הגיעו חזקים ונחושים להלחם באויבי ישראל בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן והכו אותם.

החטא ועונשו

פרשת חקת טומנת בין שורותיה מסעות שלושים ושמונה השנים אחרי חטא המרגלים, שהתרחש כשנתיים אחרי יציאת בני ישראל ממצרים., אז גם נגזר על הדור ההוא שלא יכנס לארץ, לכן הקב"ה העניש את הדור ההוא בהליכה במדבר עוד שלושים ושמונה שנים ובסך-הכל ארבעים שנות הליכה במדבר. משה שהביא ליציאת ממצרים ולמתן תורה על הר סיני והוליך את העם במדבר ארבעים שנה לעתים לבד ולעתים ביחד עם אחו הבכור אהרן ידע הוא ואהרן אחיו כי הם אשר יביאו ויבואו עם בני ישראל לארץ כנען. מרים לא נזכרה כנכנסת עם בני ישראל לארץ כנען, לכן מותה של מרים היה כדבר שאמור להיות ככל האדם. והנה כאשר נצטווה משה על-ידי הקב"ה להוציא מים מן הסלע "בדברו אל הסלע" כאמור: ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע( כ/ח) מה עשה משה לעיני בני ישראל: ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם.( כ/יא) בכך משה לא כמצות אלוהים לו, הוא הה על הסלע ולא דבר אליו, אמר הקב"ה לו ולאהרן אחיו: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם.(כ/יב) אחרי דברים אלה משה ואהרן לא אמרו דבר והמשיכו בהכנת העם למלחמה לכיבוש הארץ. השלה היכן הפרופורציה בין החטא לענשו ? גם רש"י אומר: שאלולי (כלומר אילו היה ) חטא זה בלבד, היו נכנסין לארץ, כדי שלט יאמרו עליהם: בעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו, הקב"ה לא התחשב בהיות משה מנהיג דגול ואהרן כהן גדול, נהג בהם מנהג כפי שהיה נוהג ב"עמך ישראל". אלא שקשה לומר כי אומנם היה כאן חֵטְא וְעָנְשׁוֹ, כי זה לא עֹנֶש לֹא מִדָּתִי לָחֵטְא. אף על-פי כן משה עבר לסדר היום והכין את העם למלחמה אחרי שמלך אֱדוֹם סרב לתת לבני ישראל לעבור בדרך המלך בלבד . אדום סרב לתת מעבר סטה משה והוליך את העם מקדש אל הֹר הָהָר שם מת אהרן. משם נלחם משה הה הכה את הכנעני. המסקנה מהחטא וענשו היא שיש לקים את דבר ה' כלשונו ולא להרהר אחרי מצוותיו כמפקפקים ביכות אלוהים. נשוב לעניין הכאת הבלע במקום לדבר אליו. השאלה מה היה צורך לאמר לו: קח את המטה והקהל העדה... (כ/ח) מכאן כיון שנאמר לו קח את המטה משמע שיעשב במטה שימוש וכבר קרה הדבר ומשה הכה על הסלע ויצאו ממנו מים, זה היה ברפידים (שמות י"ז א-ח) כיון שנצטוה לקחת המטה עשה שימוש בו והכה בו על הסלע. ואמנם נכון, החטא איננו חמור כל כך גם לפי רש"י אלא כיון שהדבר מתרחש אחרי שנגזר על יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ, לא רצה הקב"ה שייחסו את הענישה שגם משה ואהרן הם כדור המדבר ימותו ולא יכנסו לארץ, מכאן החמיר בּעָנְשָׁם . קִיּוּם פְּקֻדָּה אוֹ צוָ בִּתְבוּנָה עִם שִׁקּוּל דַעַת וְכֹחַ הָאְמוּנָה לֹא יְהֵא זֶה חֵטְא הֲפָרַת צָו כְּשֶׁדֶגֶל שָׁחוֹר מִתְנוֹסֵס עָלָיו בְּשִׂים קִדּוּשׁ חַיֵי אָדָם כְּלָל חֹפֶשׁ הָאָדָם נִשְׁמַר וְלֹא נִשְׁלַל מוּסַר-יִשְׂרָאֵל כְֶּדֶגֶל עַל נֶס קַבָּלַת הִזְדַכּוּת אֵיננוּ מְחַפֵּשׂ לַגּוֹי מָשַׁל-הַגָּמָל יֵשׁ לְתּתּוֹ "רָצה גָמָל לִרְאוֹת אֶת דַּבַּשְׁתֹּו סוּבֵב רֹאשׁוֹ וְשָׁבַר מִרְפַּקְתּוֹ" וְהַנִּמְשָׁל לְכֹל מֵטִיפֵי מוּסָר בִּדְקוּ בְּכֶלֵיכֶם שָׁם הָרֶשַׁע נִצְבַּר וְלָהֶם נֹאמַר אַל תַּטִּיפוּ לָנוּ הַמּוּסָר צָמַח גָדַל וְלִבְלֵב בְּגַנֶּנוּ יֵשׁ לָנוּ תּוֹרָה זַכָּה וְּטְהוּרָה הִִיא גָּם שׁוֹפַעַת אוֹר נֶלֵךְ לְאוֹרָהּ קִבַּלְנוּהָ בְּסִינַי מִידֵי שָׁמִים שָׁתָה מִמֶּנָּה הָעָם כְֹבַצָּמָא מַיִם מַגְבִּיָלה וּמַתְרִיעָה וּמְסַיֵּגֶת וְאֶת כֹּל שִׁטְחֵי הַחַיִּים חוּבֶקֶת כֹּל אוֹת וְכֹל מִלָּה בָּה מְרַתֶּקֶת