משוטטים
עד לעצם היום הזה אינני יודע להבין לאן היינו מתגלגלים לאחר שהבריטים שיחררו אותנו ממחנה המעצר של המעפילים בעתלית לולא אמרה להם אימא כי יש לה אחות בבי ברק. לא ידענו בני ברק היכן היא, ולא ידענו אם יכול שיהיה לנו בית במקום אחר כגון תל אביב או חיפה או ירושלים, שמות הערים היחידים ששמעם ידענו, תל אביב מפני שבחוצה לארץ של אז היא הייתה פלשתינה, וחיפה מפני שאליה הפלגנו ושם נקשרה אונייתנו לרציף שהמה חיילים בריטים שהמתינו לנו, וירושלים מפני שירושלים הייתה מקדם בהרי עולם ועל פה כל אדם בכל זמן.
לא היה מי שיכין לנו בית בארץ ישראל, מי שידון עימנו לאיזה מקום אנחנו ראויים ואיזה מקום ראוי לנו. הייתה לאימא אחות. היא הייתה סידור הקליטה. בעודה נערה צעירה קמה ועזבה יום אחד את בית אביה בהונגריה ונסעה להצטרף לאחות הגדולה, אמא, באנטוורפן. אימא הייתה סידור הקליטה שלה בבלגיה. בתוך קהיליית הצעירים התלושים מכל ארצות האופקים הבלומים באירופה שנתקבצו בחסדי הממלכה הקטנה הבלגית שסבלה משום מה את נוכחותם על-פי עצם היותם בלא הקפדה על טיב אזרחותם, מצאה אחותה של אימא אהבה. הבחור, מהגר כמוה, היה רוויזיוניסט צעיר, אידיאליסט.
בליל כלולותיו נסע באוניה אחת בה מצא עבודה כנער סיפונים לפלשתינה לבנות בה מדינה עברית. אחות של אימא נסעה באוניה אחרת שהפליגה לפורטוגל ומשם צריכה הייתה להפליג להצטרף אל אהובה, אלא שהמלחמה הגדולה שידעו שתבוא אומנם באה, והדרכים נעשו מסוכנות, ועד שהגיעה הכלה לחופי הארץ יצאו ימים רבים.
חתנה כבר לא היה שם. מכתבים לא יצאו ולא באו במלחמה כסדר, ואילו היו יוצאים ובאים, לא היו מגיעים לשום מקום, כי גם את הכתובות איבדה המלחמה בקרבות. חברים אמרו לה כי חתנה, שעוד לא יהיה לבעלה בליל הכלולות, התגייס לצבא הבריטי, וגדוד בו שירת יצא מטוברוק להילחם באיטליה, שם נפל בשבי הגרמני ומי יודע מתי ישוב אם ישוב. הכלה שלא היה לה לא מודע ולא גואל בארץ אליה הביאו אותה חלומות אהובה, השכירה עצמה לעבוד כמטפלת ילדיה של משפחה ידועה ואמידה, כעוזרת שלה וכמבשלת.
מעתה הייתה לה גם כתובת, הצלב האדום דאג לכך, וגם לאהובה השבוי הייתה כתובת, חבריו אנשי אצ"ל להם כתב לשאול היכן רעייתו דאגו לכך, ושניים שסירבו ליתום הזינו מכתבים שעברו את הצנזורה הצבאית הגרמנית ומכתבים שעברו את הצנזורה הבריטית את להבת האהבה שלחשה בין החופים הרחוקים, עד שיום אחד, כשכל הטירוף - שלא פסח על איש בעולם - הוכרע, מצא החייל שחזר מן המלחמה את הכלה שחיכתה לו עד ששב, ושש שנים אחרי החופה באנטוורפן ממנה נסעו השניים לרציף הסחלדה להישבע עוד שבועת אמונים אחרונה בטרם ייפרדו, נכנסו השניים לגור בחדר שכור אחד בדירה בת שני חדרים ששכר נהג שהועסק בדן מאחד מ"בעלי הבתים" האמידים הנודעים בבני ברק שבארץ ישראל.
לא יצאה עת חיה וכבר עמדה עריסה בחדר השכור האחד, בבית הראשון בפתח רחוב רבי עקיבא שהיה כנהר על גדותיו, נבנתה העיר כולה, סמוך למה שהיה קרוי אז בפי הבריות הכביש השחור, הוא הכביש הראשי שיצא מתל אביב לחיפה בואכה פתח תקוה.
אימא ואני ואחי הקטון בן השלוש, באנו מעתלית לגור בארץ ישראל בחדרה השכור האחד של משפחת אחות אימא הקטנה. לכולנו היה מן מקום, במקום שלא היה בו מקום.
סמוך, סמוך, כבר היה קיץ. לא רשמו אותי לשום בית-ספר. כבר לא היה בכך תוחלת. בבקרים הייתי משוטט בעיר, בלא לשון ובלא שפה, מביט במה שנקרה על דרכי כזר המתבונן במראות ובאנשים שלא מתבוננים בו. כצאת שעה או שעתיים הייתי חוזר ויושב על המרפסת התלויה מעל לרחוב ומשגיח בה על אחי הקטון עד שהייתה לו עגלה, אינני זוכר מאין, והייתי דוחף אותה במעלה הרחוב עד לבית הדואר ועולה לגבעת רוקח, ושב וקונה לי בקיוסק מול ביתי סודה עם פטל בחצי גרוש, מתוך הפרוטות הספורות שנמצאו לי בבריכת יש מאין. גם למתיקה בעבור אחי הקטון הספיקו. ניסים.
אחות אימא ובעלה שלא יכלו לעמוד עוד בצפיפות שגזרנו עליהם, שכרו להם דירה קטנה ואימא ואני ואחי הקטון נותרנו בחדר שאף על-פי שנעשה עתה מרווח, לא היה מרווח מספיק לשאת את שלושתנו יחדיו. אימא מצאה עבודה כתופרת בבית ילדים בזיכרון מאיר. את התינוק לקחה עימה לעבודה ואני שכבר התרגלתי לראות ברחוב את ביתי יותר מאשר בתוך חדרי, הייתי משוטט בו ומתפלל, כך דומה עליי היום שהייתי עושה, שייקרא על דרכי חבר.
יום אחד אמר לי נער אחד שלום. קוראים לי יודל'ה אמר, ונעלם. למחרת עברתי כמו באקראי כמה וכמה פעמים הלוך ושוב במקום בו ראיתיו, אבל יודל'ה - הרוח נשאה אותו. גם יום לאחר-מכן ביקשתיו ולא מצאתיו. אמרתי לי כי חלמתי חלום. ישבתי על ספסל שעמד בודד בתוך פינת גן עירוני קטן שמצא לו שארית של מקום בפירצה בין בתי העיר. הבטתי באנשים ובנשים שעברו ברחוב. מיינתי את האנשים על-פי הילוכם. האנשים והלבושים שחורים ניכרו בהליכה מהירה שהייתה קרובה לריצה. דחוקים. נשים באפור היו מהלכות שתיים שתיים בנחת ומשוחחות ביניהן. ברוכות רווחה.
צעירות שדחפו עגלות מסוככות וגדולות גלגלים עלו וירדו ברחוב כאילו העגלות סוחבות או דוחפות אותן. חסרות מנוחה. גברים שהלכו לאט לבשו מכנסי חאקי קצרים רובם, ונשים, בבגדי צבעונים הלכו כמו שהלכו נשים בערים שידעתי בחוצה לארץ. גברים קשי יום. נשים מאי שם.
לא היו מכוניות הרבה. והיו עגלות. מעט מעט הכרתי את כולן. עגלת דוד הנפט הרתומה לסוס מידות לבן, שבעליה היה אוחז בפעמון יד ומצלצל בלי הרף ואינו עוצר אלא בשעה שמישהו יצא מביתו למלא מיכל שלו דלק. שני סוסים שחורים היו רתומים לעגלה גדולה שהייתה מוליכה קרח.
כשנסעה - נסעה השמש המצוננת עימה בקרח הבוהק שלא נמס. כשעמדה - היה אחד משני העגלונים יורד ואיזה מן ידית מתקפלת משוננת בידו בה תפס בזריזות בלוק והיה מעמיס אותו עטוף שק על כתפיו והיה רץ עם מטענו הנוטף לאן שהיה רץ ומי ששלשלה כמה פרוטות לכיסו של בכיר העגלונים שהיה נשאר לשבת על דוכנו, הייתה רצה כמעט כושלת בתוך שמלותיה לידו וניכר היה בה מרחוק כי היא חוששת שאם לא תאיץ בצעדיה ייטוף הקרח כל הדרך עוד בטרם יגיע למקרר ביתה. והייתה עגלה רתומה לפרד שלא ידע להצניע עוד את משא שנותיו, עמוסה מיני סדקית, ולמרבה הפלא היה ערבי בעליל צועק לתוך העיר "קיילעס-פיילעס-קעסעלעך, אלטע זאכען אלטע שיך".
"אלטע שיך" שהייתה כגרמנית שידעתי, הבנתי, יתר המילים דומות היו עלי כמילות של אובות ויידעונים בלשון לחשים שבאו מאחוזות רחוקות של קוסמים. מופלא היה בעיניי כי אנשי בני ברק מוכרחים היו להבין את קריאותיו של העגלון הערבי הזה שאלמלא הבינו לא היה קורא. היום אני יודע איך היו הפיילעס האוריינטאליות אחיות לכיילעס היידישאיות ואיך חברו יחד לנגינה של עיר שהיית כולה חידה משונה בעיניי.
ראיתי גם זקן שהיה מהלך ברחוב רבי עקיבא וקוף קטן שקשור לשלשלת ארוכה על כתפו האחת. פתאום היה עומד, מחכה שהעוברים ושבים המעטים ייהפכו לחבורה קטנה. הקוף הקטן היה מנתר מכתפי הזקן ארצה ולמשמע הקריאה "אופך קאמאן" היה קופץ קפיצת סאלטה באוויר ומיד רץ פושט כף ידו הקטנה הארוכה בחוכמה יתרה לקבל מן הסובבים חצי גרוש עם חור, או מיל או שניים אטומים, מטיל אותם לתוך קערה שבעליו הגיש לו עם אגוז או משהו שטעמו כטעם שכר טירחה זעום, ושב לנתר אל הכתף של האיש מחכה כי ילך שוב לדרכו.
בני ברק זו שנקלעתי אליה הייתה משונה מכל המקומות שידעתי, וגם מעצמה הייתה שונה, ואני שידעתי כי נשפטתי לחיות בה לבדי מעתה עד עולם, ישבתי בה והתבוננתי ברחובה ובאנשיה כחרש שאינו שומע מה הוא רואה, וכרואה המנחש מה אומרים הקולות הקולחים סביבו. חששתי שלא באתי לפלשתינה שבבני ברק, אלא כדי להיות משוטט שוטה.
פתאום, ביושבי על ספסלי זה בפינת הגן הקטנה, בא כלב, במידת רועה גרמני ובפרווה כעין החרדל, משוחרר מקולר, ורבץ תחתיו לרגליי, לשונו האדומה שמוטה לפניו וכמו נושמת לעשות לו רוח בחום היום. הושטתי יד ללטף אותו. הוא לא נרתע. הביט נכחו. ליטפתי אותו עוד. לא נירתע. אפילו הפנה אליי ראשו ועיני הכלב שלו במו רחבו אלי על שליטפתיו. כך אמרתי לליבי. פתאום ראיתי פצע פעור בצלעותיו, סביבותיו קרושות דם, ונבהלתי. קמתי ללכת.
הכלב קם מרבצו והלך אחריי. עמדתי. הוא עמד. הלכתי. הוא הלך. ברי היה לי כי אין לו לכלב הזה בעלים בעולם ואם היו, נטשוהו, ואם לא היו, חיפש אותם עד שמצא אותי. הלכתי עד לביתי בשפך רחוב רבי עקיבא והוא אחרי. לרגע הלך אפילו לפניי אל המקום אליו הלכתי כאילו כבר ידע את מקומי בטרם אפגע בו. הרגשתי שנפשי הולכת ונקשרת בנפש כלבי הפצוע הזה ורחמיי נכמרו עליו, ואולי לא רחמים ולא חמלה, אלא משהו שקורה כשנאמנות של כלב מוצאת לה בעלים.
אי-אפשר היה לעזוב אותו ברחוב. ידעתי בליבי כי הייתי מוצא אותו רובץ לפתח הבית למחרת היום מחכה לי כי אצא לשיטוט יומי. לא יכולתי לעשות לו מלונה. לא היה לי חוץ שלי שמותר לעשות בו מלונה. לא עץ לקשור אותו אליו. אי-אפשר היה להכניסו אלינו לחדר. אימא הייתה מתפלצת. נהג דן היה זורק את כולנו מן הדירה. מה עשיתי? עליתי שתי קומות אל הגג. איני זוכר מאין נמצא לי חבל אבל מכל מקום קשרתי את כלבי אל איזה ברזל בנייה שנותר חשוף בגג. סגרתי דלת הגג מאחריי. ירדתי לדירה. לא נעלו דירות אז. הכל היה פתוח. לא היה איש בבית.
מצאתי קערה קטנה. מלאתי אותה מים. כמו גנבתי מגבת מטבח קטנה, קרעתיה לסחבות, שבתי ועליתי לגג. בשארית המים מהם שתה ניקיתי ככל שיכולתי את פצעו של כלבי. עשיתי לו מקום מוצל בין מיני ארגזים ורהיטים ישנים שהוערמו לערימה על הגג. הנחתי לפניו קערת המים טבלתי בה חתיכות לחם שנתתי בכיסיי במטבח, אליו ירדתי וממנו עליתי מדי פעם לראות אם הכלב שלי עודנו על הגג.
הוא היה שם. גם באמצע הלילה היה שם. השכם למחרת חמקתי לצאת לעיר, והכלב בעקבותיי. הפצע שלו כבר לא הטריד אותי. עכשיו שרחצתי אותו בטחתי בו שיירפא. גם יום שלאחר-מכן עבר כן. היה לי כלב. אם לא ידעה. נהג דן לא ידע. איש ברחוב לא הביט בי ולא בכלבי בעוברנו יחד בעיר. היינו יחד לבד. עד שכמעט משום מקום בא יודל'ה.
הוא דיבר קצת יידיש שהייתה קרובה לגרמנית ועם קצת דמיון בו בורך גם הוא הבינותי אני רוב הדברים שאמר והבין הוא מה שאמרתי אני. הכלב! הוא, ולא רק הוא, אלא חברים רבים, ראו אותי ברחוב הולך עם הכלב. עד הנה לא ראה אותי איש עכשיו שהיה לי כלב - הכל ראו אותי מייד. לא אמרתי לו כהנה. חטא הוא ללכת עם כלב בבני ברק, שאלתי. לא חטא, אמר, אם כי מי הולך עם כלב. אבל לא עם כלב כזה. למה? יש לו כלבת. מה זה כלבת. כלבת היא מחלה נוראה של כלבים. היא נוראה עוד יותר לבני אדם. ליקוק, לא יותר מליקוק של כלב כלבת, והמחלה עוברת לבני אדם. מה קורה להם? אחרי שבוע הם מתחילים לנבוח ככלבים. אחר שבועיים הם מתים... לא שמעתי על מחלה נוראה כזאת. הכלב ליקק אותך? לא ליקק, שיקרתי. לא ליקק - יש לך מזל. אין מחלה כזאת בעולם.
בני אדם לא נובחים ככלבים בשום מקום בעולם. זה מחלה של כלבים של פלשתינה. רק בפלשתינה. ראית כבר אדם נובח כמו כלב בפלשתינה? לא ראיתי. אבל כולם יודעים. אתה לא יכול ללכת ברחוב עם כלב של כלבת. אנשים יכולים למות בגללך. מה עושים? הולכים לשולץ. מי זה שולץ? לא ראית את שולץ? כולם מכירים את שולץ. אני לא. הגמד עם הרובה. ראיתי איש קצר עם רובה ציד ארוך. זה שולץ. מה עושה שולץ? הוא מן המועצה. מחסל כלבים שבאים מג'מוסין ומשייך מוניס והמאהלים על הכביש השחור. הכלב שלך בא משם. הוא אסור בבני ברק. הוא כלבת. ומה יעשה שולץ? יירה בו. יהרוג אותו. זה מה שהוא יעשה. בוא נלך לשולץ. איש לא יגיד לך לא כלבת ולא שולץ. לא ידברו איתך. אבל אני מדבר.
אני רואה אותך כל יום. אני חבר שלך. אתה לא יודע. אבל אני יודע. אבא שלי אמר לי כי שרפו אותך בגולה ובאת הנה. אימא שלי אמרה לי כי אימא שלך מדברת הונגרית וגם אותה שרפו והיא עכשיו כאן וצריכים לאהוב אתכם. אני לא תינוק. אני יודע שלא שרפו לא אותך ולא את אימא שלך. אבל ההורים שלי לא מדברים סתם. רציתי להכיר אותך. לא הלך. עכשיו אני מוכרח להציל אותך ואנחנו מדברים. איש לא שרף אותי. איש לא שרף את אימא שלי. ואני לא רוצה את שולץ. לא באתי לכאן בשביל שולץ. אני לא הולך לשום שולץ. אתה מפחד כי הוא גמד? אני לא מפחד. כי יש לו רובה? לא. כי הוא יורה? לא. שום דבר. לא הולך לשום שולץ! אז מה תעשה? לא יודע. כל אותה שעה רבץ הכלב לרגלינו, מרגיע, לשונו שמוטה, רוטטת כנושמת, ומדי דברי אני מביט בו, ומדי פעם הוא תולה בי עיניו ויודל'ה אינו מביט ואינו רואה ומסעיר דברים איתי, איתי בלבד, על הנוראות ועל שולץ.
ואז בא שולץ. פתאום עמד לפנינו. איש נמוך קומה. זקוף. רובה הציד כפול הקנים הענקי תלוי ברצועה על כתפיו. פניו היו יפות. מצחייה לבנה האהילה עליהם. מכנסי החאקי שלו הקצרים הגיעו למטה מברכיו. גרבי צמר כיסו רגליו ונעלמו לתוך נעליים גבוהות מבריקות. הוא התבונן בכלב שלי. עוד בטרם קלטה עיני כל אלה כבר התנפל עליו יודל'ה ואמר לו, אל תהרוג אותו שולץ, זה כלב של החבר שלי. הוא מטפל בו. מטפל, מטפל, אמר שולץ. ראיתי אותו כבר את הכלב הזה. אותו לא אחר. לא היה לו פצע כשראיתי אותו בפעם הראשונה. עכשיו יש לו פצע. רץ לתוך יתד אמר יודל'ה. לא ירייה. שום ירייה. פצע עובר. אני יודע, אמר שולץ. אני יודע.
הוא הסיר את הרובה מעל כתפיו. כרע על אחת מברכיו. ליטף את הכלב שהתענג בליטופו. בדק את הפצע. אכן, רץ לתוך יתד, אמר. אתה לא הורג אותו, הפציר בו יודל'ה. הוא רץ לתוך יתד. שולץ הביט ביודל'ה ואמר. לא אני לא יורה בו. למה אירה בכלב יפה כל-כך שיש לו בעלים חביבים כל-כך. אבל אומר לך מה אני עושה, ואתה אדוני הצעיר, אמר לי, הרשה לי לעשות מה שאני עומד לעשות. אני לוקח את הכלב שלך לרופא אדוני הצעיר. אני קושר אותו כאן, בעדינות, ואתה מחכה לי כאן ואני בא ואנחנו אוספים אותו ומביאים אותו לרופא. כלב נאה כל-כך, כלב נאה. שולץ עמד על רגליו. כיתף את רובהו. בידו הפנויה ליטף את ראשי ואמר, כלב נאה...
וכבר הכלב שלי היה קשור ושולץ, זקוף קומה הלך והתרחק מעלינו ואנחנו יודל'ה ואני המתנו עד שישוב. ואכן כעבור שעה קלה באה עגלה ושולץ הולך אחריה ואספה את כלבי לקחת אותו אל הרופא ויודל'ה ואני עלינו בעגלה ונסענו איתה עד שחנתה במקומה.
